טבע האדם הוא להדחיק מחשבות שליליות שעלולות לגרום למתח, לחרדה או לדאגה. הדבר נכון למחשבות על תאונת דרכים, אסון טבע או מחלה קשה, שתמיד קיימת ההסתברות ש”לנו זה לא יקרה”, אך גם לאירוע שסביר להניח שמרבית האנשים כן יגיעו אליו: פרישה לגמלאות וגיל הזקנה.
כשאנו צעירים ובריאים קשה לנו לחשוב על חיינו עוד עשרות שנים קדימה. גם כשאנו מתבגרים והופכים להורים בעצמנו, טרדות היומיום (פרנסה, גידול ילדים ועוד) דוחקות הצידה מחשבות על החיים שיהיו לנו אחרי הפרישה. טבע אנושי זה הוא שעמד לנגד עיניה של מדינת ישראל כשהחלה לחייב כל עובד ועובדת במדינה להפריש מדי חודש כסף לטובת החיסכון הפנסיוני.

הרקע לצמיחתה של חובת הביטוח הפנסיוני בישראל

בשנת 2008 נכנס לתוקפו צו הרחבה לפנסיית חובה המחייב כל עובד מגיל 21 ועובדת מגיל 20 להפריש תשלום חודשי לאפיק חיסכון פנסיוני. חובה זו צמחה לא רק על רקע ההבנה הפסיכולוגית של טבע האדם ונטייתו להדחיק מחשבות שליליות על תקופת הזקנה.
במשך שנים ראתה מדינת ישראל כיצד עובדים רבים מגיעים לגיל הפרישה מהעבודה ללא חיסכון שמאפשר קיום בסיסי בכבוד וכיצד אזרחים אלו הופכים לנטל על המערכות הציבוריות של המדינה: הביטוח הלאומי, בתי החולים, מוסדות הסיעוד ועוד.
אומנם העבודה המאורגנת שאפיינה את שוק העבודה הישראלי של שנות ה-70 וה-80 אפשרה לשכירים רבים ליהנות מחיסכון פנסיוני מכובד במסגרת הסכמים קיבוציים, אך לצדם היו עוד עובדים רבים שלא זכו ליהנות מתמיכה הסתדרותית ומהתאגדויות עובדים שדאגו עבורם גם ליום שאחרי הפרישה.
עובדים במגזר הפרטי, עצמאים ואפילו עולים חדשים שהגיעו ארצה בגיל מבוגר (בהקשר זה ידועה במיוחד העלייה הגדולה מברית המועצות בשנות ה-90), מצאו עצמם מגיעים לגמלאות ללא חיסכון פנסיוני שיספיק לקיומם הבסיסי. במקרה הטוב, אזרחים אלו היו נתמכים על-ידי בני משפחותיהם. אך במקרה הרע, הם היו הופכים לנטל כלכלי על המדינה, שנדרשה לדאוג להם לקצבאות, לסבסוד שירותי בריאות, רווחה, דיור ועוד.
אט אט, גם העבודה המאורגנת הלכה ואיבדה את קרנה בישראל ויותר ויותר עובדים שכירים החלו להיות מועסקים על בסיס חוזה אישי. חברות ממשלתיות רבות הופרטו, המגזר הפרטי הלך וגדל וצורות העסקה חדשות נכנסו לחיינו, כמו עבודה קבלנית או עבודת פרילנס. במציאות כזו, הלך ופחת כוח המיקוח של העובדים מול מעסיקיהם, גם בדאגה לעתידם הכלכלי  לאחר הפרישה לפנסיה.
התוצאה הייתה שליותר ויותר עובדים לא היו הידע, הכלים והמשאבים הדרושים כדי לדאוג בכוחות עצמם לחיסכון הפנסיוני שלהם. עובדים אלו פרשו לגמלאות רק כדי לגלות שאין להם מספיק כסף עבור כל צורכיהם. וכשתוחלת החיים רק הולכת ועולה משנה לשנה, לא נותרו בידיהם אלטרנטיבות רבות. רובם נאלצו להמשיך לעבוד גם הרבה אחרי גיל הפרישה, לחיות בדוחק ובעוני או להיתמך על-ידי קצבאות ובני משפחה.
שילוב כל הגורמים האלו הוא שהביא את מדינת ישראל להבנה כי עליה לחייב כל עובד ועובדת להפריש סכום כסף מדי חודש לטובת חיסכון פנסיוני. רק הוראת חוק מחייבת תבטיח שלאחר הפרישה, כל עובד יוכל לקבל קצבה מינימלית שתסייע לו לקיים עצמו בתקופת הזקנה.

הפרשות לפנסיה: לדאוג למחר, כבר היום 

צו ההרחבה לפנסיית חובה שפורסם בשנת 2008 מגדיר את זכותם של כל העובדים השכירים בישראל לחיסכון פנסיוני. במסגרת זכות זו חלה החובה על כל מעסיק במדינה (במגזר הפרטי והציבורי כאחד, וללא קשר לשאלת ההשתייכות לארגון עובדים) להפריש עבור כל עובד כספים לחיסכון פנסיוני כלשהו: בקרן פנסיה, בקופת גמל או בביטוח מנהלים.
ההפרשות יהיו בגובה של 18.5% מהשכר והן יתחלקו בין המעסיק והעובד באופן הבא: 12.5% על חשבון המעסיק ו-6% על חשבון העובד. כמו כן, צו ההרחבה מחייב את המעסיק להפריד כספים גם לקרן פיצויי פיטורים עבור העובד. 
לסיכום, הזכות לחיסכון פנסיוני היא זכות מגן בסיסית. המשמעות היא שאף עובד אינו רשאי לוותר על זכות זו ואף מעסיק אינו רשאי למנוע אותה מעובדיו. לכן, גם אם הפנסיה נראית כתקופה שרחוקה מאתנו שנות אור, טוב לדעת שהמדינה מחייבת אותנו להיערך לקראתה כבר היום. וטוב נעשה אם גם אנו נקדיש את הזמן הדרוש כדי לתכנן את החיסכון הפנסיוני שלנו בהתאם לצרכינו האישיים ולשפר את תנאי החיסכון הפנסיוני הבסיסיים שהמדינה מספקת לנו.