פגים, פגיה, טיפול בפג, עמותת להב, כל מה שהורים לפגים צריכים

שחרור מהפגיה – הביתה! האם הרגע לו כה ייחלנו באמת הגיע? זו אכן אינה הזיה וגם לא תעתוע של הדמיון, ארבעה וחצי חודשים ארוכים ומתישים מגיעים לקיצם.

מי האמין ומי בכלל תכנן שהות כזו ארוכה בבית החולים? זוג צעיר, הריון ראשון, הציפייה היא שהכול יעבור בשלום, ממש כמו בספרים, הריון תקין, להגיע לבית החולים ללידה והופ לצאת הביתה עם ילדה בריאה ולהתחיל לגדלה בנחת. ואז…
המציאות מנפצת את הציפיות, המחשבות והחלומות. התוכניות השתנו ואף אחד לא הכין אותנו לכך, ועכשיו, לך תמודד עם כל זה.

כמו שכתבתי בכותרת הפוסט, שגרה בפגיה היא הנושא הפעם. וכי מהי שגרה והאם זה טוב או רע? התשובה במקרה שלנו היא ברורה למדי: לעופרי הקטנה שיגרה הייתה דבר נהדר. שיגרה משמעותה יציבות, ואנחנו כל כך ייחלנו ליציבות הזו.

אני הרגשתי שהמעבר מהאינקובטור לעריסה הוא הרבה מעבר לפרט טכני, בעיני באותו הזמן הדבר סימל יותר מהכל אתה המעבר מהמצב הכה מסוכן בו היתה עופרי למן הלידה אל הריפוי והתקווה לחיים רגילים, בריאים וטובים כשל כל תינוק שנולד בזמן.

אז אחרי ה״היי״ של הבקבוק הראשון, הגיעו שוב בשורות רעות. בצהרי יום אחד, לאחר אולטראסאונד מוח, קיבלנו בתדהמה שהתוצאות מראות על דימום באחד מחדרי המוח, דימום בדרגה 1 מתוך 4, אבל דימום במוח – פשוט מפחיד!.

והנה, באה לפתחנו בשורה כזו, אחרי תקופה ארוכה מאוד של חוסר בכלכלה של חלב אם שלאחריה תקופה לא פחות ארוכה של כלכלת חלב אם שאוב והגשתו דרך זונדה ( כלומר ישירות לתוך הקיבה ), הגיע הזמן להתקדם עוד שלב.

הגמילה ממכונת ההנשמה הפכה לעובדה מוגמרת, עופרי מסתדרת עם החמצן הסביבתי בצורה מעוררת כבוד, וכבר חלפו להם מספר ימים מאז הוצא הטובוס מגרונה הקטנטן. ההקלה בעומס הצינורות אשר הציפו תדיר את האינקובטור, נותנת תחושה נעימה יותר לעיניים. בדיקות הגזים בדם משתפרות, וכדברי ד״ר גלובוס: ״הריאות עוד חולות אך הרבה פחות״. ללא כל ספק צעד ענקי בכיוון הנכון.

אנחנו סופרים ארבעים ימים במחלקת טיפול נמרץ פגים וילודים, ולאחר שלושה ניסיונות גמילה מהנשמה עופרי עדיין מונשמת ( כאשר הנשמה של מעל 28 יום ברציפות מגדירה את מצב הריאות כחולות כרונית – בי.פי.די. בפי הספרות ), והגיעה השעה לניסיון הגמילה הרביעי במספר.

ימים קשים עוברים עלינו, קשים מאוד אפילו, לראות את עופרי במצב כה קשה, נלחמת על חייה שרק עתה החלו הוא ללא ספק אחד ממבחנים הקשים שהורה יכול לעבור בחייו. ימים של חרדה, ימים טראומטיים מאוד עבורנו.

לאט לאט המצב הרפואי מתייצב, האנטיביוטיקה החזקה עושה את עבודתה במלחמה בחיידקים המזהמים, הרופאים מצליחים להפחית את אחוז החמצן בהנשמה וזה דבר טוב שכן חשיפת הראות לחמצן באחוז גבוה אמנם עוזרת לנשימה אך יש לה השפעה מזיקה לריאות בטווח הארוך.

הכמיהה לחדשות טובות בהגיעי בבוקר למחלקת טיפול נמרץ היא אדירה, ובוקר אחד אכן דבר כזה קורה, ״התחלנו כלכלה לעופרי, מהיום נתחיל לתת לה מהחלב השאוב דרך הזונדה, נתחיל מ-5 מ״ל ולאט לאט נעלה״

לאט לאט מחלחלת ההבנה, מצבה הרפואי של עופרי הקטנטונת שלנו מוגדר דה פקטו כ״קריטי אך יציב״, וזה, קוראים יקרים, דבר שמאוד קשה להתמודד איתו נפשית. עולות וצפות שאלות כמו: האם להקשר אל הקטנטונת?, שכן המצב כל כך שביר ואי אפשר לדעת מה יקרה, מה אנחנו כהורים יכולים לעשות בכדי לסייע? איך מתמודדים עם סיטואציה מורכבת כל כך? ועוד שאלות רבות וכל כך מעט תשובות.

חלפה לה כחצי שעה מאז אישתי נכנסה דרך דלתות חדר הניתוח, אני ממתין בחוץ במתח נוראי, כל דקה שעוברת נראית כנצח. לפתע נפתחת הדלת, עגלה מוזרה למראה עליה מעין אינקובטור נדחפת על ידי אחות, לצידה רופא שידיו בתוך האינקובטור, אוחזות במנשם יד ( אמבו ), ואני חושב לעצמי: מה זה אומר? זה טוב? זה רע? , אין יותר מידי זמן למחשבות מכיוון שמיד אני שומע את האחות שואלת אותי: ״אתה האבא?״

״כן״ אני עונה, ״מזל טוב! נולדה לך בת, בוא איתנו".