הישרדות פגיית תל השומר – פרק ראשון / גלעד

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות

 חלפה לה כחצי שעה מאז אישתי נכנסה דרך דלתות חדר הניתוח, אני ממתין בחוץ במתח נוראי, כל דקה שעוברת נראית כנצח. לפתע נפתחת הדלת, עגלה מוזרה למראה עליה מעין אינקובטור נדחפת על ידי אחות, לצידה רופא שידיו בתוך האינקובטור, אוחזות במנשם יד ( אמבו ), ואני חושב לעצמי: מה זה אומר? זה טוב? זה רע? , אין יותר מידי זמן למחשבות מכיוון שמיד אני שומע את האחות שואלת אותי: ״אתה האבא?״

 ״כן״ אני עונה, ״מזל טוב! נולדה לך בת, בוא איתנו”.

וכך לאורך מסדרון ארוך מתקדמת לה השיירה: עופרי הקטנטנה באינקובטור הנייד, רופא, אחות ואנוכי, עושים את דרכנו לעתיד להפוך לביתנו השני – מחלקת טיפול נמרץ פגים ויילודים.

והנה אנחנו נכנסים בדלת הכפולה של המחלקה, ואני שזו הפעם הראשונה בה אני נמצא שם, נתקף בהלם קל נוכח כמות הציפצופים וההמולה סביב קבלת הקטנטונת שלי.

״אבא, גש לקבלה במיון יולדות להביא מדבקות” ( הדבר היחידי שזהה בין לידת פג לבין לידת תינוק במועד… ), אומרת לי האחות, ואני יוצא מהמחלקה לבצע את המשימה, משאיר את עופרי בידיהם האמונות של הצוות המטפל.

בעוד אני עושה את דרכי לכיוון מיון היולדות אני חושב לעצמי: נפל דבר, נולדה לנו ילדה, מאוד קטנה והרבה לפני הזמן, נולדה לנו פגית זעירה ועכשיו צריך לראות איך מתמודדים עם העניין הסבוך הזה.

כשהמדבקות באמתחתי, חזרתי למחלקה, הישר לעמדה מספר 3 ( זוהי עוד תחנה משמעותית בדרכנו הארוכה ), שם באינקובטור משוכלל למראה שכינויו ״ג׳ירפה״ שוכבת הפגית הקטנטונת שלי. אחת האחיות ניגשת אלי ומתחילה להסביר לי איפה אנחנו עומדים כעת, הרבה מינוחים נזרקים לאוויר, מילים כמו ״טובוס״, ״גזים בדם״, ״פי.סי.סי.וי.״ ועוד כהנה וכהנה ״קללות״, ואני עומד שם מאוד מבולבל מכל ההסברים הללו ומנסה לקלוט משהו על מצבה של בתי הפגית.

יושב לי ליד האינקובטור, חלוק צהוב לגופי, מלטף בעדינות את הקטנטונת שלי ומרגיש קצת כמאמר הפתגם: ״אני במערב אך ליבי במזרח״ שכן מרחק לא רב מהמחלקה, בחדר ההתאוששות שוכבת אישתי ומתעוררת מניתוח החירום שרק זה עתה עברה. אני מצלם את הקטנטונת בעזרת הטלפון הנייד דרך מעטפת האינקובטור, תמונה שיוצאת די מטושטשת ( בהמשך אני כבר רוחש מיומנות צילום פגים גבוהה למדי ), ויוצא לעבר אישתי להראות לה את בתה שרק נולדה.

 

בינתיים במחלקת טיפול נמרץ פגים עופרי מתחילה לגלות מצוקת נשימה, הרופא מתקין לה ״סי.פאפ״ ( הנשמה בדחיפה דרך האף ), אך בלילה הראשון ההתדרדרות נמשכת ועופרי עוברת אינטונבציה ( החדרת טובוס – צינור הנשמה לריאות ), בצילומי הרנטגן הריאות לא נראות במצב טוב, כך שבבואי בבוקר אני מגלה שהמצב שלה רחוק מאוד מלהיות יציב.

המאבק להישרדות מתחיל, ואנחנו מוצאים את עצמנו די לבדנו במערכה, אך יש קרן אור מסויימת בדמות חדר הורים מסודר, בו יש עוד הורים השותפים לגורלנו וגם חוברת מידע שימושית של עמותת לה״ב, השופכת מעט אור על המצפה לנו בהמשך הדרך.

אז זהו להפעם, להתראות בהמשך, גלעד.