על הש-ע-מ-ו-ם אחרי הלידה / לימור לוי אוסמי

אחד הדברים שהפתיעו אותי אחרי הלידה הוא שפשוט הייתי מ-ש-ו-ע-מ-מ-ת. אחרי תקופה די קצרה מצאתי את עצמי לא נהנית להיות עם איילי כל כך הרבה שעות ביממה. הרגשתי שכמה שעות ביום איתו בהחלט היו מספיקות לי או אולי אפילו “משמרות מפוצלות”. אבל לא כל היום. איתו. לבד. איזה שעמום !!

זו היתה הרגשה ממש מוזרה, מפתיעה, שתפסה אותי לא מוכנה. אני זוכרת שחשבתי לעצמי: “להיות עם תינוק אמור להיות דבר משעמם ? לא הבטיחו לי שזה יהיה הדבר שיאיר את עולמי, ייעלה חיוך על שפתותיי ויפעים את ליבי ? למה השעמום הזה ?”

כמובן או לא כמובן, אבל התגובה הטבעית שלי לתחושות שעלו בי היו: מה לא בסדר איתך ??? למה את לא נהנית להיות עם התינוק שלך ? איזו מין אמא את, שמשועממת מהתינוק שלה ?? למה את לא יכולה להיות כמו כולן ? (להמשך..)

האימג’, הדימוי, שהיה לי מול העיניים הוא של אמא שמשחקת, מפעילה וצוחקת עם התינוק שלה כ-ל ה-י-ו-ם. זה היה האידיאל מבחינתי. וכל מה שפחות, כמובן לא נחשב. ואני הייתי פחות. הרבה פחות. הייתי אמא שמחכה שבעלה יחזור הביתה וסופרת לאחור את השעות והדקות, אמא שמקווה שהבן שלה יישן כמה שיותר, אמא שבוכה על זה שהיא צריכה להעביר את הימים עת התינוק שלה לבד.

היום, ארבע שנים אחרי,  אני יודעת שזה טבעי, נורמלי ובלה-בלה-בלה, אבל בזמנו הרגשתי רע. הרגשתי ממש רע. הרגשתי רע עם זה שאני לא נהנית להיות עם התינוק שלי. שמשעמם לי איתו. ובאמת באמת האמנתי שאני אמא לא מספיק טובה בגלל זה. אמא לא טובה בגלל שאני מעדיפה להיות בלי התינוק שלה.

לפני הלידה שמעתי על הבעיות ה’רגילות’ של האמהות שקשה להן להיפרד מהתינוק, שקשה להן שאחרים יטפלו בו, שהן לא מסוגלות שמישהו אחר ייגע/יטפל/ישמור על בבת עיניהן. שהן קרועות מגעגועים אם רק נפרדות מהתינוק לשעה. שהן לא מסוגלות אפילו לצאת לסידורים כי הן דואגות שהתינוק לא יסתדר בלעדיהן. אז אם אלו הדאגות ה’נורמליות’, מה אני אמורה להרגיש עם עצמי ? שרק חיכיתי שמישהו ייקח וטיפל בו ? שמישהו יאפשר לי להיות לבד עם עצמי ? בלעדיו. מה זה אומר עליי שזה מה שאני מרגישה ? מה זה אומר על אייל ? איך זה ישפיע עליו ?

עם הזמן, המחשבות רק הלכו והחמירו. ככל שחלפו הימים וראיתי ש”השעמום לא הופך להיות יותר נוח”, חשבתי שעשיתי את טעות חיי. טעות כזו שאי אפשר לתקן, אי אפשר להחזיר. אם אני לא נהנית עם הילד שלי, למה הבאתי אותו לעולם ? מה הטעם ? בחרנו להביא ילד לעולם כדי ליהנות, לא לסבול. והנה, רועי (בן זוגי) נהנה, ואני לא. מה עושים עכשיו ?

לקח לי הרבה זמן, הרבה מדיי זמן, להבין שמה שהרגשתי הוא בסדר, שאלו רגשות טבעיים לנשים אחרי לידה ולנקות, או יותר נכון לגרד עם שכפטל, את רגשות האשם שנדבקו אליי, כמו לא רוצות לרדת.

מה איפשר לי להרגיש טוב עם עצמי, למרות מה שהרגשתי ?

* להבין שהמציאות החברתית  שבה אנחנו חיות היא לא נורמאלית, לא טובה, לא בריאה ולא צודקת. לא צודק להשאיר נשים לבדן אחרי הלידה ללא מסגרת תומכת, מחבקת, מכילה. לא צודק שבני הזוג חוזרים מייד לעבודה וששוק העבודה לא מותאם להורות. לא צודק שנשים צריכות לשלם כדי להיפגש עם אמהות אחרות, מפני שכל אחת היום הן מבודדות בביתן, בעולמן. לא צודק שעדיין דימוי האמא האידיאלית מטופח ומדושן היטב- זו שנהנית להיות כל ה-י-ו-ם עם ילדיה, עם חיוך מרוח על הפנים, כמנותק מהמציאות שבו היא חיה את חייה.

* להבין שהמציאות הפרטית והאישית שלי לא סייעה לתחושות שלי. בעקבות העיסוק המקצועי שלי, קריאת החומר המקצועי והליווי שלי את האמהות אני רואה עד כמה המחקרים צודקים. אין כמו תמיכה פיסית ורגשית אחרי לידה. ולי לא היתה תמיכה פיסית בכלל. הייתי באמת לבד כל היום. וזה רע מאוד. אסור שזה יקרה לאמהות. אסור שאמהות תישארנה לבד במשך כל השבוע מבלי אפשרות לנוח ולאגור כוחות. גם עזרה בבישול או ניקיון בבית היא הכרחית, מכיוון שאחרת פשוט אין זמן לנוח, לאגור כוחות ו..ליהנות מהתינוק. קשה ליהנות מהתינוק כנמצאים בפעילות סיזיפית ולא מהנה כל היום של האכלה, הרדמה, החלפה, ניקיון הבית, כביסות, טיול בחוץ וכד’.

* להבין שאין דבר כזה אמא אידיאלית, אין דבר כזה אמא מושלמת. לקרוא ספרים ומאמרים על מהו הדימוי של  האמא האידיאלית וכיצד הוא משפיע עלינו בחיי היום היום. להבין שהדימוי הזה הוא תוצר של אופנה, חברה, תרבות, מקום וזמן ושמה שנחשב “נכון” ו”מושלם” היום בטיפול הילדים ובהתנהגות של האמהות יכול להיחשב כדבר הנורא ביותר בעוד דור או שניים. להבין שאני חייבת להתפכח מהשוואה לדימוי הזה ולהבין שהיא מסבה לי רע ופוגעת בי, בבריאות הנפשית שלי, בהנאה שלי ובסובבים אותי.

* להבין שיש מגוון סוגים של אמהות וכולן בסדר. אין מודל אחד שצריך להתיישר לפיו, אין ולא צריכה להיות איזו אמת מידה אחת בלבד. לא. כל אחת יוצרת לה את האמהוּת על פי האישיות שלה, המציאות שלה, הזוגיות והמשפחה שלה, תנאי חייה והמציאות הפיסית שלה, התרבות והחברה שלה. כפי שיש המון נשים ולכל אחת מהן יש את הייחודיות שלה, את הדברים המיוחדים שבה והשריטות שבה, אותו הדבר עם אמהות. אין הבדל. לא צריך שיהיה מודל אחד, צריך מגוון של אמהות ואימהויות.

* להבין ולחקור מה אני צריכה, מה אני רוצה, מה ייעשה לי טוב ו- לכבד את הבחירות שלי. לא להלקות את עצמי עם “למה זה מה שאת רוצה ? מה לא בסדר איתך ? למה את לא יכולה להיות כמו כולן ?” פשוט לא לעשות את זה. אחרי שהבנתי שאין חיה כזו “אמא אידיאלית”, הבנתי שכל אמא שעושה כמיטב יכולה היא אמא טובה. וגם אני. אני גם אמא טובה. למדתי ללמוד ולכבד את מה שאני צריכה, גם אם זה דברים שלא מקובלים היום- שתהיה לי מטפלת או עזרה כבר מההתחלה, שלא אהיה עם איילי הרבה זמן לבד, כי זה מחרפן אותי ולעשות גם דברים למען עצמי בתקופה שאחרי הלידה.

* להבין שהבעיה המרכזית שהייתה לי אחרי הלידה היא לא השעמום. היא השיפוט והביקורת העצמית. האשמה עצמית. לא הרגשתי שאני רק משועממת, כעסתי על עצמי ושפטתי את עצמי על כך וזה מה שהביא לי להרגשה הרעה ביותר. אם רק הייתי מכבדת את זה שמשעמם לי, היה לי יותר קל לפתור את זה, למצוא אמהות, להשתתף בחוגים, לחפש מפגשי אמהות ותינוקות ולמצוא עם מי לדבר על איך שאני מרגישה. אבל הייתי מאוד שקועה ב”לא בסדר שמשמעם לי” והיה לי קשה להשלים עם זה שאני לא נהנית להיות כל היום עם אייל. זו הייתה הבעיה. לא השעמום. שלא קיבלתי באהבה, חמלה וכבוד עצמי את מה שאני מרגישה. במקום זה, ירדתי על עצמי ורציתי להיות מישהי אחרת.

* להבין שהמון אמהות מרגישות ככה. בספרות המקצועית מתייחסים מאוד לתופעה החברתית שקיימת היום שאמהות עוברות לבידוד בתקופה שאחרי הלידה, בידוד שיכול להטריף את הדעת ואף להוביל לדיכאון אחרי לידה, בגלל העדר התמיכה החברתית והפיסית. עזר לי מאוד להבין שמה שאני מרגישה נחשב ‘נורמאלי’ בספרות המקצועית ושהבעיה היא לא אצלי, אלא תוצר חברתי. שיש עוד המון אמהות שלא מדברות על זה ושגם הן מרגישות בדיוק כמוני.

* להבין שאפשר לשנות את ההרגשה שלי כלפי השעמום. שאת המציאות החברתית והפוליטית אני לא יכולה לשנות, אבל אני יכולה לשנות את האופן שבו אני מתמודדת איתה. באמצעות תהליך אישי, למידה ותמיכה הצלחתי להתמודד עם המציאות בצורה שיותר מתאימה לי. לי.

היום אני עוסקת עם אמהות בדיוק במקומות שלי היה כל כך קשה להתמודד איתם אחרי הלידה, מתוך רצון לאפשר לאמהות להרגיש אחרת ממה שאני הרגשתי. בגלל שהרגשתי כל כך רע. לאפשר לאמהות להתחיל את האמהוּת בצורה טובה יותר, מותאמת להן  ומכבדת את הצרכים והרצונות שלהן. באמצעות הקבוצה או בייעוץ האישי, לאפשר לאמהות קודם כל לבטא את הרגשות האותנטיים שלהן, לדבר עליהן בלי שיפוט וביקורת, לקרוא לרגשות בשם ולהבין אותן, ללמוד אותן ולא להחביא או לנסות לבעוט ברגשות האלה. לתת מקום לבכי, לאכזבה ולתסכול  הקיימים בנו אחרי הלידה, כי הם רגשות טבעיים ולא ניתן ‘להיפטר’ מהם. אפשר לכבד אותם מבלי לפחד מהם ומבלי לרצות להיפטר מהם. לכבד אותם כי הם חלק מאיתנו, כמו החלק של האהבה והמסירות לתינוק. כשלא נותנים מקום לרגשות האותנטיים הללו, יש להם נטייה להשתלטות על הרגשות הטובים שבנו. אז פשוט לאפשר אותם, בלי פחד ומתוך המקום הזה להגיע לתובנות לגבי החיים, המציאות ומה יעזור להן עכשיו, מה יעשה להן טוב ויסייע להן להתמודד בצורה טובה יותר עם המציאות המיוחדת שלהן. להגיע להורות שהיא שלמה ולא מושלמת.

בגלל שאני עברתי כברת דרך כזו משמעותית, אני פה בשביל להיות עם אמהות שלא תצטרכנה לעבור את דרך החתחתים הארוכה והקשה שאני עברתי. באמצעות ייעוץ, ידע ותמיכה טובה אפשר פשוט להרגיש טוב יותר. אפשר שלא לסבול.