הרגע שבו הבנתי – דיכאון אחרי לידה הוא לא פתולוגיה/ לימור לוי אוסמי

אחרי הלידה של הבן שלי, איילי, לפני כארבע שנים, הרגשתי שהאמהות היא לא מה שחשבתי, לא מה שהבטיחו לי, לא כמו בפנטזיה. בחודש חודשיים אחרי הלידה עוד התלהבתי מאיך שאני ‘משתלטת’ יפה על העניינים, מטפלת באיילי בצורה מדהימה כאילו נולדתי להיות אמא שיודעת בדיוק מה שהוא צריך, אך כשעבר הזמן והבנתי את עיקרון הטיפול, הבנתי שהחיים שלי השתנו ופחדתי שהם יישארו כפי שהם.

מצאתי את עצמי בין ארבע קירות, עם תינוק מתוק שמתפתח מקסים, נהנית לרגעים מיופיו, חיוכו ונס הבריאה שמתרחש לרגל עיניי ולרגעים רבים משועממת ובודדה, עייפה ותשושה, מאוכזבת ופוחדת שזו מהות האמהוּת. לא הבנתי מה ההנאה פה, מה כל כך מפעים בלגדל תינוק ולהיות איתו כל כך הרבה זמן בבית. הרגשתי אמנם שאיילי מפעים, מרגש וממלא את הלב, אבל לא הרגשתי שאני רוצה להיות איתו כל הזמן ולהיות עסוקה בגידול שלו. זה הבהיל אותי. הרי, זה מה שאמא אמורה לעשות- לגדל את התינוק שלה, להיות איתו כל הזמן וליהנות ממנו. אם זה מה שאני אמורה להרגיש, אז מה זה אומר עליי שאני מרגישה אחרת ?

הרגשתי שאני חיה כמו בתוך עינוי סיני. שאלוהים מעביר אותי (שוב) את המבחן של חיי ובודק אם אני יכולה לעמוד בו. הרגשתי שאני חיה בסרט רע מאוד ושאני השחקנית הראשית בו. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת יותר את העייפות הזו שלא נגמרת, את חוסר היכולת לישון, את חוסר היכולת להיות עצמאית ולצאת מהבית ברגע שבא לי, את הגוף שנראה כאילו הזדקנתי בעשרים שנה לפחות, את חוסר היכולת ללכת לשירותים, לשתות קפה או לאכול ברגע שאני רוצה. הרגשתי שמישהו לקח לי את החיים ולא מתכנן לומר לי אם הם יחזרו אליי שוב.

הייתי די בטוחה שאני היחידה שמרגישה ככה. הייתי בטוחה שכולן מסתגלות מצוין. שבטח קשה להן, אך הן מקבלות את זה בחיוך והבנה לנוכח הפלא שמתרחש נגד עיניהן. שרק אני מתוסכלת מהמצב ולא נהנית.

מאז איילי גדל והאהבה שלי אליו הלכה והתעצמה והתחושות השליליות הלכו והבנתי שהחודשים הראשונים שאחרי הלידה אינם משקפים בעיניי את מהות האמהוּת. אך יחד עם זאת, המשיכה לנקר בי התהייה האם התמודדתי עם דיכאון אחרי לידה או לא. האם אני נורמאלית או לא. האם הייתי חולה והבראתי או שאולי המחלה עדיין מקננת בי ותפרוץ אחרי הלידה הבאה.

לפני כשנתיים, במסגרת עבודה בלימודי התואר השני ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן נתקלתי במאמר אקדמי שביטא גישה אחרת לדיכאון אחרי לידה. זה היה המאמר הראשון שקראתי בתחום והוא הוריד לי בערך טון של אבן מהלב. כל כך התחברתי אליו שרציתי למצוא את כותבת המאמר ולחבק ולנשק אותה על שכתבה במילים את מה שהרגשתי כל הזמן ולא ידעתי להסביר.

כותבת המאמר  Nicolson, P. (1999). הסבירה את תחושת הפרדוקס שאמהות מרגישות, כמוני, בין האהבה והדאגה וההתלהבות מהתינוק לבין תחושות האבל והעצבות על האובדנים שחלים בחייהן אחרי הלידה. בעיניה, רגשות שליליים ואפילו דיכאון אינו מצב פתולוגי כלל, אלא נורמטיבי, טבעי ולא יוצא מהכלל. ביטוי של תחושות שליליות על אובדן העצמאות, הזמן, המראה החיצוני, המיניות והזהות התעסוקתית הן תגובה בריאה וטבעית לאובדנים שאמהות מרגישות אחרי הלידה. ביטוי הרגשות העולים בעקבות השינוי והאובדנים בסביבה שאינה שיפוטית או ביקורתית, הינו תהליך פסיכולוגי בריא ונורמאלי לעבר צמיחה אישית ואינו תגובה פתולוגית.

אחרי קריאת המאמר הבנתי שלא אפשרתי לעצמי לבטא את התחושות השליליות שעלו בי באמהוּת. האמהוּת לא הסתדרה לי עם עצבות, שעמום, אובדן, אלא רק עם אושר, הנאה וסיפוק. הבנתי שחוסר היכולת לבטא את שני הצדדים שלי באמהוּת  גרמה עם הזמן לצד השלילי להיות דומיננטי ולהשתלט גם על הטוב, כי ככה זה עם רגשות שלא נותנים להם מקום ביטוי.

מאז אני פועלת ועושה לקידום הגישה האחרת לדיכאון אחרי לידה, הרואה ברגשות השליליים העולים בעקבות האמהוּת כהזדמנות נהדרת לדבר על דברים אמיתיים שמתרחשים בחייהן של נשים ולא כמשהו מפחיד, מאיים, פתולוגי שמצריך תיקון ודיכוי. לא לפחד מהרגשות הללו, אלא להישיר עליהם מבט, לדבר אותם, לראות אותם, לקרוא להם בשם, להבין אותם וללמוד איך נכון לנו להתמודד איתם. ואם לאחר העבודה הזו התחושות השליליות עדיין מתעצמות או לא פוחתות, אז לפנות לטיפול פסיכולוגי ו/או תרופתי.

מה למדתי ?

שנכון לי לכבד את הרגשות השליליים שעולים בי ולא לנסות לבעוט אותם, להתעלם מהם, להתאכזב שהם קיימים או להאשים את עצמי על קיומם. שנכון לי יותר לתת לרגשות הללו מקום, קול, להבין אותם וזה מה שמאפשר להם להשתחרר ולשחרר אותי מהם.

 

לכל שאלה,

לימור לוי אוסמי – נשים מדברות אימהות

טלפון: לימור- 052-2835020

מייל- [email protected]