לפעמים בחיים צריך לקבל החלטות לא קלות.

היום היה לי יום כזה.

לא תמיד אפשר שכולם יהיו מרוצים, במיוחד כשזה בא על חשבון האושר האישי והשלווה הפנימית שלך, ומה לעשות, אני יותר חשובה.

עדיף שאני אהיה מרוצה מאשר מישהו אחר ואז אני אסבול.

לא שבמקרה הזה אין פתרון הגיוני וריאלי , אבל הגעתי למצב שהגיעו מים עד נפש,

הגעתי למצב שרע לי ושאני מרגישה שאני לא יכולה יותר להשאר במקום שבו אני נמצאת,

ושממש נהיה לי רע ומתסכל לאחרונה,

אז החלטתי לעשות שינוי.

עוד 14 יום..

עוברים לאמא שלי.

כן, אנחנו קצת לא שפויים, אנחנו יודעים.

אחרי 6 שנים של פרטיות בזוגיות , לחזור לגור עם ההורים.. לא דבר פשוט,

אבל אחרי קצת חשיבה משותפת הגענו למסקנה שזה יכול לקדם אותנו כלכלית לכיוון של רכישת בית בצורה שפויה, כי מאז שיובלי נולד אנחנו לא ממש מצליחים לחסוך.

אז החלטנו לתת לזה צ'אנס.

לראות איך ילך.

תמיד אפשר לחזור אחורה, להשכיר דירה או לקנות.

נראה לי שיש לי איזושהי בעיה של היפראקטיביות , וגם אולי בעיה של קשב וריכוז.

מאז שאני זוכרת את עצמי אני חסרת סבלנות, חייבת להשיג הכל כאן ועכשיו, לא יכולה לחכות, לא יכולה לשבת בשקט בחוסר מעש.

המוח כל הזמן רץ וחושב קדימה, וחוסר מנוחה תמידי מניע אותי.

אפילו ברכב אני לא יכולה לשמוע ברדיו שיר שאני לא "מתה" עליו, ומייד חייבת לזפזפ בין התחנות. בפקקים אני מסוגלת ממש להתחרפן, ואני מהמפגרים האלה שמנסים לעבור בין נתיבים כדי להתקדם עוד קצת.. פלפל בתחת.

ורד כהן היא האמא הגאה של נדבי המתוק בן ה3.
מאז הגירושין היא מגדלת את בנה לבד ונעזרת רק במשפחתה הקרובה ביותר.
לפני שנה גילתה ורד שסרטן צוואר הרחם תקף את גופה,ולפני מס' חודשים התחיל להתפשט והגיע לשלב קריטי,ומאז היא נלחמת כמו לביאה לתפקד בצורה הטובה ביותר עבור נדב,לשמור על אופטימיות למרות הכאבים הבלתי נסבלים(כאבים ניורופטים קשים-כאבים המתוארים כ"זרמי חשמל" דוקרים או שורפים) ובעיקר - להישאר בחיים.