יום שני 21/1/13 5:30 כל העולם מתעורר סביבי ורק אני רוצה לישון ולקום בעוד שבוע הכל התחיל ביום ראשון 20/1/13 שעה 16:50 שבוע 37+3 אין תנועות עובר מאתמול בלילה. מתחילה להילחץ, אוכלת שוקולד, שוכבת על הצד וכלום ..
שמי נגה, בת 27, רעייתו של אבי ואמו של זיו אריאל ז“ל שנפטר ברחם בחודש תשיעי, יש לנו כלבה מטריפה בשם פונצ‘י ובגדול אנחנו מאוד אוהבים את הסביבה ולחיות את החיים. טור זה נכתב מתוך מקום של געגוע אל בני בכורי, שלמרות כל בדיקה ובירור אפשרי את הסיבה למותו לא נדע לעולם. עברתי לידה שקטה.
הפלתי כאן פצצה מקודם, אני בהריון! אבל מי בכלל חושב על זה?! אני עוד שקועה בהריון הראשון ומוצפת בזכרונות מוחשיים וגם כשאני מנסה לא להיזכר זה בלתי נמנע וזה סוחף. אז זאת אני, מייצרת חיים חדשים ועדיין נוברת במוות, מודעת לזה שאני חייבת להתחיל לשחרר את זיו ואת הזכרונות הטובים והפחות טובים ממנו ולהתחיל לקבל את ה.
עכשיו כמעט חצי שנה אחרי, האסימונים מתחילים ליפול, משהו מתחיל להתעכל בתהליך החשיבה שלו והוא מבין וגם לו קשה ותינוקות בני גילך עושים לו צביטה בלב והוא מודה בזה... ואני יקירי, הסיפור שלי הוא אחר לגמרי!
לבי נחמץ, נכשלנו. ובעצם למה אני רושמת את הפוסט הזה? השעה עכשיו 00:49, קצת לפני שינה ואני בדרכי למיטה, מגניבה מבט לחדרו של זיו (המכונה כיום ״החדר הקטן״) ושם אני רואה את פונצ׳ה שלי, לבדה בחדר שרועה על הרצפה והדמיון לוקח אותי למרחקים...
כמה שחיכיתי לרגע שבו אוכל להניח אותך על חזי, בחיקי שתוכל להתרפק עלי לאחר שתאכל ממני בפעם הראשונה ונקשר אחד לשני לנצחים זה לא קרה
אם חשבתי שלמדתי משהו מהתקופה הנוראית הזאת בחיי זה שאסור לצפות! ארבעה וחצי חודשים אחרי שאיבדנו את זיו ואני שוב מעיזה לצפות ועוד להריון חדש ואז מתאכזבת שהוא לא מגיע!!! מה לא למדתי כלום?!? לא תצפי-לא תתאכזבי אבל הרחם שלי מסרבת להבין.
כל הבגדים שקנינו נפתחו מהאריזות יום לפני שזיו מת ברחם! עוד הרגשתי אותו, פתחנו הכל ומיינתי לכביסות כדי שהכל יהיה נקי כשנחזור מבית החולים. זה תמיד מדהים אותי איך בתפישה שלי אף פעם לא תיארתי לעצמי שמשהו כזה טרגי יכול לקרות לנו! גם אם ציקצקו בלשון כשסיפרתי שהעגלה כבר בבית מורכבת ממתינה לו בחדר, השבתי שהכל שטויות ושאני לא מאמינה בזה!!!!
אני כל הזמן כותבת מנקודת המבט שלי כאמא שאיבדה אבל השיר הזה שינה אצלי את כל ההשקפה, לפעמים אני כל כך מרוכזת באובדן שלי ששכחתי שגם הוא איבד אותי. זיו איבד אותי, איבד אמא.
התכיר את שמי אם ניפגש בגן עדן? האם זה יהיה אותו הדבר אם ניפגש בגן עדן? עליי להיות חזקה ולהמשיך הלאה, כי אני יודעת שאינני שייכת עדיין לגן עדן.
הייתי מגניבה חיוכים מלאי שמחת חיים לכל מי שרק עובר לידי ומביט בי ובבטני המבשרת, שומעת איחולי ״לידה קלה״, עצות על אפידורל ותנוחות, אמהות מנוסות שמסבירות לי איך מחתלים ואיך מרימים ועל חוסר שעות שינה, ״תקני את המוצץ של ... ותקני את מטרנה מהסוג הזה..״
17/3/13 זיו בעוד שבוע חל חג הפסח. האביב כבר כאן, הפריחה בעיצומה ויש ניחוחות של התחדשות באויר.. אתמול אחרי שאבא ואני טיילנו בטבע, החלטנו שאנחנו נוטעים עץ, עץ לימונים. בהריון איתך אהבתי כל כך חמוץ ושתיתי המון לימון
אין לי ברירה זיו אלא להאמין שיום יבוא וזה יקרה ואבא ואני נצליח להביא משפחה גדולה לעולם עם בנים ובנות חיים ופועמים שיגדלו עם התחושה שתמיד תהיה שם אחיהם הבכור, המלאך ששומר עליהם בשמיים שיושב שם ליד האל במרומים ומאיר בזיו פניו עלינו בחיוך מלמעלה.
אני אחת מאלף, זה מה שהרופא אמר אחרי הלידה השקטה אחת מאלף נשים שחייהם של ילדיהם (או שלהם) הסתיימו עוד לפני שהתחילו.
"שם אתה תמיד, כל מה שתרצה, רק תבחר", כך אומרת היא ואתה שואל: "מה עוד אפשר מה שלא הייתי בטח לא אהיה"...
ימי הולדת, מסיבות, לידות, חתונות, ארוחות ערב חגיגיות והרחם שלי עדיין מדממת!!!! אתמול היה התאריך לידה המשוער של זיו, תמיד היתה לי תחושה שאנחנו לא נגיע לתאריך הזה, שזיו יוולד לפני.. צדקתי וטעיתי.
מצאתי את עצמי מספרת את סיפור הלידה ופטירה של זיו לחברה בטלפון תוך כדי שאני שומעת את התינוקות שלה בוכים דרך הטלפון ואני בכלל לא רציתי לספר לה.. בתחילת השיחה כשהיא שאלה אמרתי שאני מעדיפה שאם אני מספרת לה שזה יהיה פנים אל פנים ובכל זאת נגררתי לזה!
אחרי כמה ימים ששיחקתי אותה אמיצה וחזקה, היום אני בבית בוכה בקולי קולות, שבורה ומחכה שהיום הנוראי הזה יסתיים ואקום לבוקר הבא.
יש שאלה אחת שמתחילה להטריד אותי בראשי שלא נח לרגע- יש לי או אין לי ילד? אני ממש בדילמה, לא יודעת איך להתייחס לזה כי עברתי הריון שלם ולידה מלאה וראיתי את התינוק שלי, נגעתי בו ונתתי לו שם.. אז אם שואלים יש לי ילד? היה לי ילד? הרי זה לא רשום בשום מקום ובעלי אומר שמבחינתו אין לו ילדים...
