האם נכון להתערב בין ילדים? / בת-שיר סולמי

2

הכותבת היא גננת במקצועה ובעלת תואר ראשון בחינוך
לקח לנו מספר שנים להבין כי מריבות הן דבר שכיח בקרב ילדים. לעתים נדמה, כי הם יכולים לריב על דברים קטנים כל-כך, שנבצר מאתנו להבין את המניעים. האם נכון להתערב בין ילדים רבים? האם הם יכולים להבין את נקודת מבטנו לגבי המריבה? איך נגיב לוויכוחים בין ילדים בצורה שתחשל אותם ותיתן להם אפשרות להתמודד בעצמם כשלא נהיה לצידם?
מריבות בין פעוטים

ילדים שונים בגילאים שונים רבים מסיבות שונות, חלקן הגדול נובע משלבי ההתפתחות שבהם הם נמצאים, חלקם מסיבות אחרות: אנרגטיות. סביב גילאי שנתיים ילדים חווים את השלב האגוצנטרי, בו הם רואים רק את עצמם ואת צורכיהם במקום הראשון. קשה להם להיפרד מהחפצים שלהם ומהבגדים שלהם ולחלוק אותם. אפילו אם מדובר בשכן קרוב או בן משפחה. ילדים צעירים באופן טבעי רואים את עצמם מחוסרי יכולת לראות את הצורך או הקושי של האחרים סביבם. מכך ברור, כמובן, כי רוב המריבות בגילאים צעירים כאלו הן טבעיות ואינן מעידות על קושי חברתי של הילד, שכן עדיין לא הגיע לשלב בו נדרשות מיומנויות חברתיות.
מריבות בין ילדים

מגילאי שלוש-ארבע אנו מצפים מילד להתחיל לרכוש ולבסס את המיומנויות החברתיות, כגון לחלוק עם חבר, לחכות עד שהחבר מסיים, לפנות בעצמו אל החבר ולשחק משחק משותף עם חבריו. בגילאים אלו ניתן לראות סיטואציות חברתיות של ילד שמציק לילד אחר, מקניט אותו, עושה לו פרצופים, ובגילאים מאוחרים יותר אפילו מאגד סביבו חבר נוסף או יותר כדי לבודד ילד מסוים. בגילאי חטיבה ותיכון הסטטיסטיקות לגבי חרמים חברתיים מעוררות את חרדותינו כהורים, ואנו מוצאים עצמנו לא נינוחים כשאנו עדים למריבות בין ילדים, בטח ובטח כשמדובר בפגיעה בילד שלנו.
האם נכון להתערב בין ילדים?

לא פעם אנו מוצאים עצמנו חסרי אונים במצבים בהם הילד שלנו בעמדה נחותה ושואלים עצמנו שאלות רבות. הורים שהתנסו בנקיטת עמדה פעילה במריבות של ילדיהם מכירים את התחושה של לרצות להיות שם בזמן שמציקים לילד ואפילו רצון לפנות לאותו ילד. עלינו לשאול עצמנו מה תהיה התוצאה והאם היא רצויה. האם היינו רוצים לפתח בילד שלנו תלות בנו בסיטואציות חברתיות? איך נוכל ליצור בו את תגובות חברתיות שמתאימות לזמן ולמקום?
חיזוק ילדנו על פני פנייה לילד השני

כדאי לתמוך בילד שלנו, לבלות זמן בחברתו ואז לברר בצורה פשוטה מה בדיוק קורה במפגש עם הילד השני. איך הוא רואה את הדברים, מה הצד שלו בעניין. לעודד את הילד לדבר בעצמו עם החבר ולהסביר לו בצורה פשוטה את דעתו בעניין. כמובן, שאם מדובר בגילויי הצקה חוזרים ונשנים או תוקפנות, כדאי לערב גם את הדמויות המטפלות ולשתף אותן בדיווחים של הילד.
אפשר לבקש מהמורה או המדריכה להתבונן, להיות יותר ערנית למה שקורה, ולא בהכרח להתערב מיד. עלינו לזכור שילדים לעתים מגזימים, מנפחים ומוסיפים רגשות מעורבים, כשהם מספרים לנו ויודעים כמה אנו רגישים כלפיהם. לכן, חשוב שדמות כלשהי מהמסגרת החינוכית תהיה מודעת, תתבונן ותוודא שהסיטואציה לא פוגעת במהלך הסדיר התפקוד של הילד בלימודים.
חיזוקים חיוביים והדרכה הורית

הכוונה בלהסביר לילד בצורה ברורה ומוחשית איך עליו לענות לילד שמציק לו. אפשר אפילו לשחק במשחקי תפקידים ולתת לילד לענות לכם בסימולציה. תמיד כדאי לתת לילדים להתמודד בעצמם ובתיווך של דמות הסמכות באותה מסגרת. אם מדובר בסיטואציה שקורית אצלנו בבית או בבית של החבר, כדאי לתת לילדים להגיע לפיתרון בעצמם תוך הדרכה הורית שלכם ושל ההורה השני, במידה והוא נכון לשמוע מכם.
כשפונים להורה השני, חייבים לעשות זאת בצורה עדינה ורצוי, שוב, לבקש ממנו להתבונן, להקשיב ולא מיד להתערב. לא מומלץ לנקוט בצעדים קיצוניים כמו עימות ושיחה משותפת עם ההורים השניים. התערבות כזו יכולה להלחיץ את הילדים, להעצים את הפער וליצור מתח מיותר בין המבוגרים. עלינו לזכור תמיד שמריבות בין ילדים הן חלק מההתפתחות שלהם והם מתאוששים מהר ושוכחים, מה שאי אפשר לומר על המבוגרים. כמובן, שבמקרים של הטרדות קיצוניות, כדאי להתייעץ עם גורמים המוסמכים כמו יועצת בגן או בבית הספר, המנהלת ולערב מיד את ההורים של הילד השני.
המאמר בשיתוף שטראוס – מרכז מבקרים שטראוס