דיכאון אחרי לידה – כן, גם אני. יוצאת מהארון – חלק א’

את הפוסט הזה – דיכאון אחרי לידה – הסיפור שלי כתבתי לפני כ-4 חודשים, באמצע הלילה, דברים שישבו לי בבטן.

הרגשתי שזה עדיין לא נכון לי לפרסם אותו כי עדיין הייתי שם במקום נמוך ואפל ולא ידעתי איך אני ארגיש לגבי זה וחיכיתי להיות אחרי.

חודש נובמבר הוא חודש המודעות לדיכאון. אפשר לקרוא לזה “מחלת המילניום”. כל אדם שני היום בדיכאון , חצי מהחברים שלי בין גילאי 30-40 על ציפרלקס ודומיו ואחוז מאוד גבוה מהנשים עובר לסטטוס הזה של “דיכאון אחרי לידה”. וזה אצל אלו שאכן מאובחנות.

אז מה קורה בשנים האחרונות שמקרי הדיכאון אחרי לידה הופכים שכיחים כל כך?

למה בעבר זה לא קרה בתדירות כל כך גבוהה?

השבוע נפלה לי סוג של תובנה שהחיים הפכו להיות מלחיצים והם מתנהלים בקצב מטורף. בעבר אישה שילדה יכלה לשבת בבית, לנוח, להיות עם התינוק. בד”כ היא היתה מוקפת בהמון עזרה מהמשפחה והסביבה הקרובה.

היום , נשים שיולדות הן כל כך לבד. התחושה היא של בדידות. במיוחד בילד ראשון, אבל גם בילד השני והשלישי קל ליפול לשם.

ואיפה זה הכי שכיח? בנשים קרייריסטיות. פרפקציוניסטיות, עם בעלים שעובדים שעות רבות וחוזרים הביתה מאוחר.

האישה, שעד לא מזמן היתה עם סוג של שליטה על החיים שלה, פתאום מנוהלת על ידי תינוק קטן והצרכים שלו שצריך למלא והיא מוצאת עצמה לבד כל היום עם התינוק והבית, יחד עם חוסר שינה ותשישות מצטברת שאי אפשר למלא מחדש ובתוך כל זה , הציפיה של הגבר במרבית המקרים היא שהאישה תמשיך לתפקד כרגיל, לנהל את הבית, לטפל בילד, והוא יצא לעבודה, כרגיל, יחזור מאוחר – כרגיל וככה החיים ממשיכים.

אבל כשאת מאבדת את השליטה, נוצר פער מאוד גדול בין איפה שאת רוצה להיות מבחינת עצמך לבין המקום שאת נמצאת בו בפועל. הפער הזה גורם לתסכול רב.

אז נכון שיש היום כדורים פסיכיאטרים שמאוד עוזרים ומאוד מקלים על ההתמודדות עם הפער ונותנים לך מרץ ואנרגיה, אבל אולי אם היתה לנו, הנשים שיולדות קצת יותר תמיכה מהבית והמשפחה וקצת יותר הבנה ואמפתיה לצרכים שלנו שפתאום נדחקים הצידה לגמרי, אז , אולי התופעה הזו של דיכאון אחרי לידה לא היתה נפוצה כל כך.

 

אני זוכרת את החודש הראשון עם יובל, הבן הגדול שלי. הייתי כל כך מאושרת שהוא נולד והוא היה תינוק מתוק והייתי מאוהבת אבל יחד עם זאת הרגשתי כל כך לבד. הייתי יוצאת עם חברות , אבל רוב היום, ישבתי לבד, עם תינוק בבית, מסריחה מחלב ופליטות, עייפה, רעבה ולא מוצאת את עצמי.

בשלב מסוים התנתקתי קצת והסתגרתי. אף אחד לא עלה על זה שיש לי דיכאון אחרי לידה, הייתי כל כך גאוותנית שלא הסכמתי לראות את זה.

וככה זה אצל כולן בעצם.

התפיסה שלנו לגבי חופשת הלידה נשארה כמו פעם, אבל החיים והמציאות שלנו השתנו.

זה לא פשוט לנשים שרגילות לעבוד, ולהיות עצמאיות ולעשות הכל ולנהל בחיי היום יום, נשים שאין משהו שהן לא יכולות לעשות , למצוא את עצמן בשגרה שוחקת של יום שלם עם תינוק קטן שצריך רק לדאוג לו.

ואיפה את בסיפור הזה?

כולם מצפים ממך להראות טוב, לתפקד כרגיל, לחייך, לתקתק את הבית, ואולי זה פשוט לא מתאים לך?

אנחנו רגילות לקחת הכל על עצמנו ואז כשאנחנו מבקשות עזרה היא לא מגיעה תמיד ואנחנו מוצאות את עצמנו מתוסכלות למול בעל שלא מבין על מה אנחנו בוכות. הרי אנחנו “בחופש” והוא זה שיוצא לעבוד.

אבל זה לא ככה.

צריך לטפל בבעיה מהשורש.

היום, ארבעה חודשים אחרי טיפול עם כדורים בשילוב עם ריטלין, חזרתי לעצמי.

חזרו לי האנרגיות.

לפני שבוע הפקתי יומולדת לילד, הפקה מושקעת בבית. עשיתי כמעט הכל לבד. לפני שבועיים הזמנתי את המשפחה לארוחת ערב וגם אירחתי חברים.

בערך מאז שהבנות נולדו לא היה לי כוח או חשק לארח. פשוט התרגלתי לשבת בבית. לקפה עם חברה בערב גררתי את עצמי בכח. איבדתי חשק לחיות.

 

עכשיו אני מרגישה שחזרתי. עם המון מרץ ואנרגיות מחודשות.

חזרתי לצאת. חזרתי לחיות, לקום עם חיוך בבוקר.

הבנתי באיזה מקום נמוך הייתי ואיך תפקדתי על אוטומט וכמה זה לא בריא לי או לילדים.

למדתי לבקש. לדרוש.

לא להתפשר ולא לוותר. לא לעצמי ולא לאחרים.

עם כל זה שלבעלי יש עבודה חשובה, יש לנו 3 ילדים ביחד. זה גם חשוב. גם הוא הבין שהוא צריך להיות יותר ולעזור ולתמוך וזו אני שהרגלתי אותו שאני סופרוומן ומסתדרת לבד.

אבל אני לא.

אני רק בנאדם.

 

המסקנה שלי לא ברורה.

מצד אחד כדורים זה טוב.

מצד שני, אולי צריך לטפל בבעיה האמיתית , ולא בסימפטום.

אם את מרגישה את הדכדוך הזה, את העייפות, את החוסר חשק הזה לעשות כלום, לצאת מהבית מרגיש לך כמו משימה קשה, עם או בלי התינוק, אם את מרגישה שאת יושבת ובוכה שעות, תעשי עם זה משהו.

אם תרצי המלצה, אני אשמח לתת .

אני אשמח לתת תמיכה,

תכתבי לי : [email protected]

חלי.