בשורות \ גלעד

דברים יקרים מגיעים באריזות קטנות

[fusion_builder_container hundred_percent=”yes” overflow=”visible”][fusion_builder_row][fusion_builder_column type=”1_1″ background_position=”left top” background_color=”” border_size=”” border_color=”” border_style=”solid” spacing=”yes” background_image=”” background_repeat=”no-repeat” padding=”” margin_top=”0px” margin_bottom=”0px” class=”” id=”” animation_type=”” animation_speed=”0.3″ animation_direction=”left” hide_on_mobile=”no” center_content=”no” min_height=”none”]

בשורות

את הקנגורו הראשון, זה שתואר בטור הקודם, ניתן לתאר כ״קטרזיס״, רגע מזוכך וכה נעים שממש הצליח להשכיח מאתנו ואף אם לזמן קצר את כל הצרות והבעיות אתן אנו מתמודדים יום יום.

אבל, את העתיד לבוא עדיין אי אפשר היה לצבוע בורוד, או להיתפס לאופטימיות יתר, המצב עדיין קשה, הדרך עוד ארוכה ומפותלת. בקרב הזה, אחד מרבים, ניצחנו, המלחמה עדיין מתנהלת.

עופרי עדיין באינקובטור עם חמצן סביבתי, לאט לאט עולה בכמות החלב המוגש היישר לקיבתה דרך הזונדה ובהתאם גם מעלה במשקלה מספר גרמים נוספים בכל שקילה יומית, נשמרת לה מעין שגרה במחלקת טיפול נמרץ.

בוקר אחד, לאחר בדיקת עיניים שגרתית מבשר לנו פרופ׳ שפירר, רופא העיניים, כי לעופרי יש רטינופטיה של העיניים, או בקיצור ר.ו.פ. , להלן הגדרת המחלה אשר מובאת בוויקיפדיה:

רטינופתיה של פגוּת (Retinopathy of prematurity, ובראשי תיבות: ROP), הנקראת גם פיברופלזיה של אחורי העדשה, היא מחלה של רשתית העין הפוגעת בעיקר בפגים. מקובל לחשוב כי היא נגרמת על ידי גדילה לא מאורגנת של כלי דם ברשתית שעלולה להוביל לצלקות ולהיפרדות הרשתית. במקרים קלים עד בינוניים המחלה פעמים רבות חולפת מעצמה, אך במקרים קשים היא עלולה להוביל לעיוורון. כל פג נמצא בקבוצת סיכון לפתח את המחלה, וככל שמשקל הלידה נמוך יותר הסיכון גדל. גם עודף חמצן וגם היפוקסיה (חוסר חמצן) תורמים להתפתחות המחלה.

מבהיל, אם כי פרופ׳ שפירר מדגיש בפנינו שהמחלה אצל עופרי נמצאת בדרגה 2, מתוך 4, ובמצב זה אין צורך בהתערבות עדיין ויש להמשיך לעקוב ולבדוק, שכן יתכן והמחלה תיסוג לבדה.

חישוב מהיר מבהיר לי כי עופרי בהחלט עונה לרוב ההגדרות לגורמי המחלה, קרי שבוע לידה מוקדם, משקל לידה נמוך (מאוד) וחשיפה ממושכת לחמצן, כולל החמצן הסביבתי בתוך האינקובטור ממש כעת!.

וכך שוב מזדחלת לה הרגשת היאוש והדאגה, נכון, צריך להמתין בסבלנות להמשך המעקבים אחרי התפתחות המחלה, אבל למי יש עוד סבלנות כאשר בשורות טובות הן לעיתים כה נדירות כאן במחלקה.

רכבת הרים כבר אמרתי, יום אחד, לאחר הקנגורו, היינו על גג העולם, באיזו מין אופוריה שכזו, והנה לאחר מספר ימים שוב אנו חווים את תחושת הדאגה והחששות לגבי העתיד לקרות. למי שלא עבר חוויה כזו , קשה לתפוס את כמות ה”אפס אנד דאונז”, שניתן לעבור בפרק זמן כל כך קצר, האמינו לי זה דבר המתיש את הנפש עד מאוד.

לקראת חג החנוכה המתקרב ובא, ברצוני לאחל לכל קוראיי חג ניסים שמח, מי ייתן וירבו הניסים בקרב הפגים הקטנטנים הנאבקים כעת על חייהם. אמן.

נשתמע בטור הבא, גלעד.

[/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]