מה קורה כשמפרידים תאומים זהים?

השבוע היתה לנו התנסות מעניינת ביותר. מיה ונוגה, שכיום בנות שנתיים וחודש, לא ממש נפרדו ליותר משעתיים שלוש עד היום.

ולמה זה? לא ממש שמנו לב. עד היום כשאחת מהן היתה חולה, העדפנו להשאיר כבר גם את השניה בבית מתוך איזושהי תפיסה עקומה שלנו שהן צריכות לעבור הכל ביחד.

כמובן שהיום אני די מקפידה להלביש אותן בבגדים שונים, לפעמים כשיוצאים אז יוצא להן ללבוש את אותו סוג חולצה בצבעים שונים, אבל אני מקפידה על צבעים שונים לנעליים וכמה שיותר ליצור להן הפרדה ועובדת המון על עצמי להתייחס אליהן כמו אל שתי ילדות שונות לגמרי בגילאים שונים למרות שזה לא קל. למשל אם אני מלבישה לאחת סוודר כי קר, אני אלביש גם לשניה סוודר וכיוצא בזאת..

מיה חטפה השבוע דלקת עיניים והיתה בבית למשך 3 ימים.

את נוגה שלחנו למטפלת כי הבנו שעדיף שהיא תהיה כמה שיותר רחוק ממנה כי הן כל היום מתנשקות, מתחבקות וגם רבות ונוגעות המון אחת בשניה. בסופו של דבר היא נדבקה אבל בצורה הרבה יותר קלה, ובכל זאת יצא למיה להיות איתנו לבד בבית למשך 3 ימים.

ותשמעו, הילדה הרגישה כמו מלכת העולם.

בהתחלה בבוקר היא לא ממש הבינה למה יובל ונוגה הולכים והיא נשארת בבית ובכתה, העסקתי אותה והסחתי את דעתה עם הרובוט המנקה (שזה הסחת דעת מעולה) ודי מהר היא שכחה ורדפה אחריו בבית ואמרה לו איפה לנקות..

אחרי שנרגעה היא שאלה איפה נוגה, ואמרה שהיא הולכת לחפש אותה בחדר. היא חיפשה אותה בכל הבית, הבינה שהיא לא נמצאת, ואז באה להתפנק עלי.

 

האינטראקציה ביניהן מיוחדת. בד”כ נוגה משתלטת יותר על תשומת הלב, הילדה צומי ברמות קשות. מיה קצת יותר מוותרת בד”כ אלא אם כן מדובר על לקחת מוצץ לנוגה. אבל אם למשל שתיהן ירצו שארים אותן לרוב מיה תהיה זו שיש לה טיפה יותר סבלנות.

 

אז איכשהו היא מצאה את עצמה במצב שהיא לבד נטו. אני היא ואבא שלה. אז פינקנו אותה והרעפנו עליה חום והבנו כמה חסר לה להרגיש את המקום שלה. והבנו שאחנו חייבים להתחיל לעשות גם איתן קוואליטי טיים של אחד על אחת.

שיחקתי איתה, וקראתי לה סיפורים והיא שיחקה לידי אח”כ כשעבדתי והילדה פתאום היתה רגועה ומאושרת. כששתיהן בבית בד”כ יש המון סטרס והן מאוד תזזיתיות ולא נחות לרגע וכל הזמן רבות\משחקות ובעיקר מציקות אחת לשניה ופתאום לא היה מי שיציק לה או יקח לה מוצץ או צעצועים מהיד.

ראינו מיה אחרת ב-3 ימים הללו. וכשנוגה חזרה מהמטפלת אחה”צ, שתיהן היו בחיבוקים ונשיקות כאילו לא נפגשו שנתיים. בכלל, הקשר ביניהן מדהים. אתמול בערב נוגה נכנסה לקריז של בכי (מטעם התקפי גיל שנתיים  האיום), החזקתי אותה עלי וערסלתי אותה , עשיתי לה ששש.. ואז מיה יצאה מהמיטה שלה, באה וחיבקה אותה, הצמידה את הפנים שלה לפנים של נוגה וככה נשענה עליה למשך כמה דקות. כמובן שברגע שהיא הניחה עליה את הראש נוגה נרגעה וככה שתיהן שכבו מחובקות. זה קסום לראות את הרגעים הללו אצל תאומים..

 

אחרי 3 ימים הגיע התור של נוגה עם קצת הפרשות ואז היא נשארה בבית ומיה הלכה למטפלת וגם פה היה שמח וחגיגות וילדה מאושרת שפתאום מרגישה את הגבולות של עצמה בלי אחות שצמודה אליה.

זה קטע הסיפור הזה עם תאומים בעיקר תאומים זהים. הרבה אנשים מתייחסים אליהן כאילו הן יחידה אחת אבל שוכחים שמדובר בשתי ילדות שונות עם אופי שונה ועם נשמה אחרת.

 

אני מודה שעד היום הזדעזעתי מעצם המחשבה של להפריד ביניהן ולהפריד תאומים לפני בית הספר.

ואחרי השבוע הזה, אני חושבת אחרת למרות שאני כן מתכוונת להשאיר אותן יחד באותו הגן מטעמי נוחות. בינתיים הן התחילו גן ואני רואה איך הן די זורמות כל אחת לכיוון שלה ולדברים שהיא אוהבת. אנחנו משתדלים גם בבית לחזק אותן לעצמאות ולעשות דברים שונים , אבל הן אלו שכל הזמן לוקחות דברים האחת לשניה ורבות כאילו חסרים להן צעצועים..

אז לסיכום,

הבנתי מהשבוע הזה שאני הולכת לתת להן הרבה יותר זמן אישי כי זה שהן תאומות לא אומר שהן צריכות כל הזמן להיות ביחד וכמו שיובל קיבל המון זמן לבד כשהיה קטן, גם להן מגיע להרגיש שיש להן הורים בלי תחרות. שיש להן מקום. שהן לא צריכות להלחם עליו.