מיה ונוגה הגיעו – אני אמא לשלושה ילדים – אחרי לידת תאומות

 

לפני שבוע בדיוק הפכתי מאמא לילד אחד לאמא לשלושה. ככה ברגע אחד. או ליתר דיוק תוך שתי דקות.

לאחר שאובחנה אצלי רעלת הריון והוחלט על ניתוח קיסרי כבר הרגשתי סוג של הקלה שהנה, אוטוטו זה מסתיים.

החודש האחרון היה זוועתי ואחד הקשים בחיי. בשבוע האחרון כבר הפכתי לממש נכה מבחינה פיזית, היה לי קשה לקום ולרדת מהמיטה, להתלבש ופעילויות שנחשבות כטריויאליות בהתנהלות היומיומית (כמו לנשום ולאכול ולישון) הפכו למשימות קשות עד בלתי אפשריות.

אבל זה נגמר.

יום שלישי בבוקר הגיע, התארגנתי בנינוחות עד כמה שאפשר לניתוח. אמא שלי קצת עצבנה אותי על הבוקר, הייתי הורמונלית, לחוצה ונסערת ורציתי רק להיות כבר אחרי. להחזיק את שתי הבנות שלי ולדעת שהכל בסדר.

הייתי שניה בתור וזה לא ארך יותר מדי זמן, במקום ב9 הכניסו אותי לחדר ניתוח בסביבות 10 ורבע (לעומת הניתוח של יובל שגם נקבע ל9 והתקיים רק ב12:30). את סיפור הלידה המלא אכתוב בהמשך בפוסט נפרד, אבל רק אציין שבחדר הניתוח הייתי מאוד לחוצה והלחץ דם שלי הגיע בשלב מסוים ל180-120 והייתי בסטרס מטורף.פחדתי שההרדמה לא תעבוד, שהלחץ דם ישתולל, שאני ארגיש דברים , ועוד 1001 חרדות צצו ועלו להן איך שנכנסתי לחדר הניתוח. הבנתי שאם אני לא נרגעת ומהר ירדימו אותי ובעלי לא יהיה וגם אני לא אהיה ברגע הזה שבו 2 הבנות שלי יגיחו לעולם, אז הצלחתי להרגע עם נשימות עמוקות.אחרי האפידורל היה יותר קל כבר.

10 דקות של הכנה, הכניסו את בעלי ואז אמרו “הנה הראשונה” , 10:42 ו”הנה השניה”, 10:43.

ואז נוגה ומיה הגיחו לעולם. די מהר שמעתי בכי עדין כזה אבל עם עוצמה והבנתי שהבנות נושמות וחיות. ואז עטפו אותן, נוגה מאוד הזכירה את יובל, מאיה היתה פיצית. הייתי די בהלם באותם רגעים. אולי בגלל כל החרדות האלה מההריון הקשה שעברתי. לא הרגשתי אושר מציף אותי ולא כל כך עיכלתי את העובדה שילדתי שתי בנות בניגוד ללידה של יובל ששם הייתי באופוריה אחרי שראיתי אותו.

גם בהתאוששות עדיין הייתי במצב שוקיסטי וקצת אפופה מהפטידין.

 

אחרי 6 שעות כשהתעקשתי לקום וללכת לראות אותן, גיליתי שהכאבים של הניתוח הזה שונים מאוד מהכאבים של הניתוח הקודם. אולי בגלל שהייתי עם בצקות קשות מאוד בכל הגוף שעוד לפני הלידה הקשו עלי את התנועה או בגלל שהיו לי הידבקויות ברחם שדרשו ניתוח קצת יותר מורכב והעובדה שקמתי עם בטן כמעט שטוחה יחסית לבטן הענקית שהיתה לי.

הכאבים היו נוראיים, אבל ידעתי שיש שתי מתוקות שמחכות לראות אותי בתינוקיה. שוב הגענו ליחידת מעבר. הן נולדו בשבוע 35+4 .

אחרי הניתוח של יובל הייתי כמו פנתרה, סירבתי לכסא גלגלים , הלכתי ברגל, והאופטלגין הנוזלי עשה אחלה עבודה אבל פה הביאו לי גם זריקת וולטרן וכלום. כאבי תופת.

אז התפשרתי על כיסא גלגלים למרות שהתעניתי עד שראיתי אותן..

2 מתוקות קטנות.

נוגה ומיה.

נוגה נולדה במשקל של 2680 ג’ , ההערכות עמדו על 2700

ומיה נולדה במשקל של 2130 ג’ כשההערכה האחרונה היתה 2500. כמעט חצי קילו הבדל שמטשטש מאוד את העובדה שהן תאומות זהות.

נוגה היתה עם זונדה בפה שרק למחרת הוציאו אותה ועד אז לא יכלתי להניק אותה.

את מיה ניסיתי להניק איך שהגעתי , ראיתי שהיא מחפשת בפה וחיברתי אותה לציצי ותוך שניה הפיצקית הזו התחילה לינוק.

היא קטנטונת. עדיין. אבל משגעת!

יש לה פיוזים של מרוקאית ואחותה קצת יותר עדינה, גם עם ההנקה של נוגה הלך ממש טוב למחרת בבוקר.

 

הפעם לאור הכאבים נאלצתי להיות קצת פחות גיבורה ולקבל המון עזרה מאמא שלי ובעלי שבמשך ה48 שעות הראשונות כל הזמן היו סביבי כי לא הצלחתי לתפקד לבד ונורא כאב לי.

בערב השני התעקשתי ללכת קצת כי הבנתי שאם אני לא אעשה את זה אז אני אסבול עוד יותר ושהגוף שלי חייב להתאמן ולחזור לעצמו.

בעלי תמך בי והלכתי לאט לאט עד שבסוף הגעתי לתינוקיה. שם ישבתי על כסא והנקתי אותן.

גיליתי שהנקה של תאומים זה לא מסובך אם הם יונקים טוב. אמנם ניסיתי פעמיים להניק במקביל אבל בינתיים מסתדרת מעולה עם הנקה פרטנית של כל אחת בנפרד.

ככה גם יש לי קצת זמן איכות עם כל אחת מהן, אני חושבת שזה מאוד חשוב לחיזוק הקשר.

ההנקה טפו טפו הולכת מעולה, הגוף שלי מייצר חלב בכמויות שדורשות ממני לשאוב 3-4 פעמים ביום יחד עם 5-6 הנקות ביום . קצת מתיש אבל כיף. אני משלבת עם תמ”ל ולא תיארתי לעצמי שאני אסתדר טוב עם הנקה של תאומות אבל גיליתי שזה הרבה יותר פשוט מלקום למטבח (אחרי קיסרי כל קימה וישיבה מלוות באיזשהו כאב וחוסר נוחות) , להכין דייסה, לחמם מים , לבדוק טמפ’, לחזור לסלון, להאכיל, לשטוף אח”כ את הבקבוק. במקום זה אני לוקחת אותן אלי, שולפת שד ומניקה.. בלי לזוז יותר מדי מהספה.

ההנקה מאוד עזרה לי לרדת במשקל ולחזור לעצמי, והיום שבוע אחרי, אני כבר במשקל נמוך יותר ממה שהתחלתי את ההריון וכמעט אין בטן!

 

אחרי 3 ימים השתחררתי ועליתי למלונית כי במחלקה אי אפשר היה לנוח. היה צפי שהן ישתחררו רק לאחר 5 ימים והייתי זקוקה נואשות למנוחה, שקט, בעלי וליובל שההיעדרות שלי מהבית החלה לתת את אותותיה בהתנהגות שלו. אז עלינו למלונית. היה ממש נחמד והבאנו איתנו את יובל שדי השתגע מכל השינויים הללו, התרגש לראות את האחיות שלו מבעד לחלון התינוקיה ואז הודיעו לנו שיום למחרת נוכל לקחת אותן איתנו לחדר כי המצב שלהן תקין למעט מעקב גדילה כי מיה ירדה ל2 קילו ונוגה ל2.5. העברנו עם יובל את הלילה. הייתי חסרה לו מאוד וביום למחרת הוא מאוד התלהב כשהן באו. היה מוזר אבל הסתגלנו יחד. תכננו להשאר עד ראשון אבל הילד התחיל להתחרפן ולטפס על הקירות תרתי משמע אז קיצרנו את השהות שלנו לשני לילות וחזרנו בשבת הביתה עם שתי הנסיכות.  הבנו שעדיף שביום ראשון יובל יחזור לגן ולשגרה השפויה.

ההתנהלות איתן ביציאה מהבית לא פשוטה ודורשת התארגנות של מינימום שעה מראש כי פתאום הן מחליטות שהן מתעוררות או עושות קקי או חוטפות ג’ננה ואי אפשר להתארגן והעגלה תופסת את כל הבגאז של הרכב של בעלי יחד עם האמבטיות שהתגלו כשימושיות מאוד במזג האויר הקר הזה שיש בחוץ.. אבל זה כיף. אני מאוהבת!

יובל מבסוט מהן בינתיים, היתה קצת רגרסיה בהתנהגות שלו אבל אנחנו מנסים לתת לו כמה שיותר תשומת לב, כל יום יש פה מישהו איתי שעוזר להסתדר ולהתנהל, בעיקר אמא שלי שממש עוזרת מכל הבחינות.

לאט לאט מסתגלים.

אז זהו. אני אמא לשלושה ילדים. יובל, מיה ונוגה.

לא מפנימה עד הסוף את המשמעות של זה אבל ההצטרפות שלהן למשפחה שלנו הוסיפה אושר גדול, הן מתוקות, האהבה שלי אליהן עצומה יחד עם האהבה ליובל ואני מחכה שבקרוב הכאבים של הניתוח יחלפו ואחזור לשגרה שפויה.