סיפור הלידה של שקד

2




סיפור הלידה של שקדי 

כבר 3 שבועות של צירצורים קטנים במוניטור אבל שום דבר לא קורה.. עוד מוקדם אני יודעת ועדיף להישאר בפנים כמה שיותר אבל הסקרנות אחחח,  הייתי כבר מתה לראות אותה.

בשבוע 24 אובחנה אצלי סכרת הריון, מה שדי הרס את חווית ההיריון שלי כי זה לא הסתכם בדיאטה בלבד, התווספו לכך 6 דקירות ביום לאבחון רמת סוכר ועוד 4 דקירות אינסולין והדיאטה הנוראית שמפטמת מצד אחד ומצד שני מונעת מכל אוכל יצירתי להיכנס אליי, כל כך חיכיתי שייגמר ואיפשהו שמחתי לדעת שבד”כ נוהגים לזרז סוכרתיות עם אינסולין…

בשבוע 37 כבר סיכמתי עם ד”ר מלמד ששבוע הבא הוא נותן לי הפנייה לזירוז והוא היה כל כך רגוע, אל תדאגי יש לנו עוד כמה פעמים להתראות עד הלידה…ררררר מעצבן.

שבוע 38, הכל כבד, מסורבל, כואב לקראת סוף היום, מזל שקיבלתי ימי מחלה, ככה לפחות אני עובדת חצאי ימים וחוזרת לנוח קצת בבית. 

יום שישי 15/2 (שבוע 38 + 0)

מסיבת יום הולדת לאחיין של בעלי, אצל סבתא עם כל הדודים ומלא מלא ממתקים, ביסלי, מרשמלו, חטאתי, אני יודעת, אבל כבר לא יכולתי.. העדפתי לא לבדוק את רמת הסוכר אחרי כן כדי לא להיבהל ממה שעשיתי. בערב שוב אוכל , אצל חמתי, תמיד אצלה הסוכר יוצא גבוה, הכנתי את עצמי גם לזה… עוד לפני היו לי כאבי בטן כאלה מוזרים, לא ידעתי אם זה כאבי עצירות או כאבי מחזור, או סתם … אחרי האוכל הכאבים פתאום התחזקו אבל עדיין העדפתי לא לייחס לזה חשיבות גבוהה, גם אם זה צירים (מה שלא הצלחתי לתזמן כי כאב באופן רציף) אז זה בטח יירגע במהלך הלילה.

הגענו הביתה, מדדתי ערכי סוכר לפני השינה, הכל תקין, מוזר…. 

יום שבת 16/2 (שבוע 38 + 1)

אחרי לילה כואב אבל נסבל, קמה בבוקר, מתקלחת, “עושה” רגליים, שמה קרם גוף ובמקביל לכאבים שמתחזקים מסכמת עם בעלי איפה אוכלים ארוחת בוקר… רמלה בעניין הזה היא עיר נפלאה, החלטנו על ארוחת בוקר מלאת פחמימות וגזים לעתיד… חומוס מסבחה אצל “חליל”, היה סגור אז הלכנו ל”סולטן”, לא משנה, הכל אותו דבר. בדרך אמרתי לבעלי שאני רוצה לקפוץ לאסף הרופא לבדוק את הכאבים האלה, כי זה הגיע למצב שהתקפלתי מכאב, לא יודעת מה גרם לי לחשוב שיש עוד הרבה זמן… מעין ידיעה פנימית שכזו… אכלתי קצת, פחדתי שאח”כ יהיה לי שישו ושמחו בבטן אבל גם הקצת הזה היה יותר מידי… 

11:00 בבוקר

מגיעים לאסף הרופא, עושים צ’ק אין, נכנסים למיון מילדותי, הכל רגוע ושלו, אין אף איש אחר מלבדנו ומהצוות הרפואי. סבבה. עושה שתן סטיק, מתחברת למוניטור ומחכה ומחכה עד שמגיעים שני רופאים (עשיתי שם את הפדיחה שליוותה אותי אח”כ לאורך השהות שם… לא היה להם שום סימן זיהוי מאיפה לי לדעת שהם רופאים…, כל אחד נכנס עם מדים ירוקים, הייתי בטוחה שאלה סטז’רים…) בקיצור, כמובן שהמוניטור מראה צירים יחסית צפופים אבל מה שמדאיג אותם יותר זה הלחץ דם שלי שפתאום מטפס ואז גם בודקים בצקות ומסתבר שהרגליים מלאות בבצקות (בידיים ראיתי). חוששים שיש רעלת הריון ומיד לוקחים דם. בודקים פתיחה, כלום, נאדה, בטון, הצוואר ארוך וסגור. 

כעבור שעה בערך הרופאים נכנסים שוב וכביכול מתייעצים איתנו באשר להמשך… תראי, הם אומרים, בכל מקרה היית אמורה להגיע אלינו שבוע הבא עם הפנייה, בגלל האינסולין ובגלל לחץ הדם שלך אנחנו פה כדי ליילד, אמרנו מצויין אנחנו פה כדי ללדת! מה הולך לקרות עכשיו? השראת לידה, איך מתחילים? בלונים בלונים…. 

12:45

בפעולה מאוד כואבת הוכנס בלון. זה לא ממש בלון, זו מעין צינורית שאליה מחדירים נוזלים והיא אמורה להתנפח בתוך הנרתיק ולגרום להפרשת חומר מסויים שמזרז פתיחה/לידה. זה מאוד מזכיר את הבלונים הארוכים שעושים מהם צורות בימי הולדת. מחכים שהבלון יצא, הרופאה אומרת שזה יכול לקחת בין 5 דקות ועד 12 שעות, בינתיים מעבירים אותי למחלקת הריון בסיכון.

מתחיל דימום עקב הפעולה וממשיך לאורך ה4 שעות הבאות . בערך ב17:00 הבלון נפלט וכולי אושר!!!

באים לבדוק פתיחה, פתיחה 2 בקושי, מחיקה 80%, אני קצת מאוכזבת, ציפיתי כנראה ליותר מידי מהבלון יומולדת הזה…חחחח 

בינתיים מעבירים אותי לחדר לידה שמפתיע את כולנו בגדול, הכל חדש ונקי, פלזמה, מוזיקה, אורות מעומעמים לפחות שהכאב יועבר בצורה נינוחה ככל האפשר… אין דבר כזה!!!!

עכשיו אני מתחילה להרגיש צירים. ממש כמו שמתארים וכמו שכתוב בספרים, התכווצויות שבאות והולכות. הרגיש לי כמו הכאבי מחזור הקשים שלי. 

19:00 – פקיעת קרומים

מה שנקרא סטריפינג ובנוסף לזה פקיעת מי השפיר עם מסרגה כזו (לא הרגשתי כאב מיוחד),.

מאחר והפתיחה לא התקדמה מ-12 בצהריים החליטו לפקוע ולהתחיל לזרז עם פיטוצין לוריד.

במקביל, רצו לעקוב אחרי המוניטור יותר מקרוב (תרתי משמע) וחיברו מוניטור פנימי…

במהלך הזה, הרופא קצת הצחיק אותי, הוא לא הצליח לחבר לראש של הילדה את המוניטור מרוב שערות… בסוף כמובן הוא הצליח. הרבה לא יודעים, המוניטור הפנימי זה לא איזה מדבקה שמחברים לראש העובר, זאת אשכרה סיכה עם חיישן, ולא נרחיב במלים. 

אני כבר מכינה את כל מי שסביבי (אמא, בעלי, רופאים, מילדות שמתחלפות כל הזמן) שאני ארצה אפידורל כשיתחיל להיות בלתי נסבל. כולם כמובן מחייכים בהסכמה. ואני סומכת עליהם בעיניים עצומות. הכאב מתגבר מרגע לרגע, הצירים חזקים וכואבים וצפופים מאוד. הפתיחה לא מתקדמת.

באיזשהו שלב (פה כבר מתערבבות לי השעות) מאחר ומשום מה לא הספקתי להתקלח בחדר לידה ולעשות חוקן כי ישר חיברו אותי למוניטור, המיילדת החדשה שהתחלפה ורואה אותי סובלת מציעה לי להיכנס למקלחת רענון ולחוקן, מה שבאמת עשה לי טוב, אבל בדיוק ל5 דקות. חוזרת למיטה, מתחברת לכבלים וממשיכה לכאוב, והצירים מתגברים, אני מבקשת אפידורל, המרדים בניתוח. 

2:00 –המרדים מגיע

לא סתם מרדים, המרדים הראשי של אסף הרופא. מבט אחד על הגב שלי ובשורה מרה בפיו. תשמעי, אני יכול לנסות אבל הגב שלך נראה לי בעייתי, אמרתי תנסה תנסה, אני בטוחה שתצליח (עוד ניסיתי להיות אופטימית). שלוש פעמים דקר, ניסה להחדיר את הצינורית ופשוט לא הצליח להגיע לחלל האפידורלי. זה השלב שהתחלתי לבכות מרוב פחד ולא מרוב כאב.

לזה לא הייתי מוכנה.

התחלתי לבקש ניתוח מכל מי שהיה איתי, כמעט התחננתי עד אשר הוסבר לי שזה לא עובד ככה, לפי בקשתך. אמרו לי, בואי תנסי לשנות את הגישה, להיות חיובית, אנשים עושים את זה מאז ומתמיד, לידה טבעית ללא אפידורל, את גם יכולה. הם רק שכחו שאני כבר מותשת והפתיחה רק 3 ומה יהיה יותר מאוחר, איך אני אלחץ כשיהיה צורך? ביקשנו טשטוש. לא הורגש בכלל, הצירים מתגברים ואני נאנקת מכאבים. אחרי 3 שעות אני מבקשת עוד טשטוש ובמקביל מתחננת שמרדים אחר יבוא וינסה את מזלו על הגב שלי… קיבלתי עוד טשטוש, לא מזיז לי בכלל. 

יום שבת – 17/2, 7:00 בבוקר

מתחלפות משמרות של מרדימים, אני מתחננת שיבוא מישהו אחר.

שוב פעם נאמר לי שהמרדים התורן בניתוח דחוף, אני ממתינה בסבלנות ומתפללת בליבי.

בינתיים שומעות את כאביי שתי דולות נחמדות מחדר הלידה  הסמוך, הן מגיעות ועושות לי רפלקסולוגיה (למעט בזמן ציר, אז לא יכולתי שאף אחד יגע בי), נותנות לי להריח שמן תפוז (סופסוף משהו מוכר מהפורום), נותנות לי להחזיק איזה אבן לסגולה טובה. הן היו מדהימות, אין מלים, אילו רק הייתי זוכרת איך הן נראות או איך קוראים להן, פשוט מלאכיות שהגיעו להגן עליי. 

10:30 – מגיע המרדים הנוסף

גם הוא ספקן לגבי הגב שלי, אני לא מבטיח בלה בלה בלה, אני מנסה לא לזוז, עכשיו שהצירים כל דקה וכואבים אימים קשה שבעתיים להישאר מכופפת בישיבה ולא לזוז. הוא דוקר פעמיים ומצליח בפעם השנייה! אני בגן עדן… אבל בדיוק ל 20 דקות…. 

מגיעים הרופאים, בודקים פתיחה, עדיין 3 ס”מ, מבט חטוף על המוניטור ותוך דקה מחליטים על קיסרי חרום. מה קיסרי עכשיו? עד שהצלחנו עם האפידורל, הכנתי את עצמי ללידה כבר.. אוף. הכל קורה כל כך מהר, מצוקה של התינוקת מלחיצה אותי ואת הרופאים, יותר מידי שעות בלי מי שפיר, אף אחד לא רוצה לקחת סיכונים.  

12:00 בצהריים

אני בחדר ניתוח, אחרי שהורידו לי תכשיטים, קשרו לי את הידיים לצדדים ואיזה כרטיס מוזר מודבק לי על הכתף הימנית, אני מסיתה מבט וקולטת כרטיס ברכה של “שיר למעלות” כנראה הדולות שמו לי את זה… לא זוכרת. אני שואלת את המרדים ליד ראשי מתוך חשש ומגמגמת, איך אני אדע שהכל רדום ושלא ארגיש כלום? הוא מעביר על המצח שלי מטלית לחה שמצמררת אותי ואח”כ על הבטן, אני לא מרגישה כלום. נגיד ונרגעתי. הפרגוד נפרס מול פניי, רופא אחד מראה לי סכין גילוח ומסביר שהוא מגלח לי את האזור (יאללה עוד פדיחה לאוסף…חחחח), אני מרגישה התעסקות עם הבטן שלי, אבל לא משהו מציק או כואב, סתם מושי מושי… 

12:18– שקד יוצאת לעולם

מניפים לי את הנסיכה שלי אחרי ציוץ קטן ששמעתי ברקע, אני רואה אותה מעבר לפרגוד, סופגנייה קטנה, תפוחה, מכוסה בורניקס וקצת דם, פוקחת עיניים לרווחה, אני לא זוכרת מה אמרתי באותו רגע.

אני רואה בזוית העין את המיילדת יוצאת עם הבובה שלי מהחדר, אחרי 5 דקות היא חזרה אליי עם הקטנה עטופה ונקייה, מחייכת מאוזן לאוזן ואומרת לי יאאא איזה חמודה הבת שלך, חבל על הזמן אני לא עוזבת אותה, היא מקרבת אותה אל פניי, אני מנשקת אותה והדמעות מתחילות לזרום. היא יוצאת איתה החוצה להשוויץ לכל העולם.

יותר מאוחר ראיתי תמונות של בעלי ואמא שלי בפגישתם הראשונה, כמה אושר, אי אפשר לתאר!!! 

היום, 10 ימים אחרי הלידה, אנחנו בבית. ההחלמה מקיסרי לא פשוטה בכלל ורק אחרי שמורידים את הסיכות, מרגישים לפתע משוחררים ואז מחלימים יותר מהר. לאחר יומיים בתינוקייה, גילו לקטנה קצת מים בריאות ועקב נשימות מהירות החליטו לא לקחת סיכון ונתנו לה אנטיביוטיקה במקביל להעברתה לפגייה המצוינת של אסף הרופא. בואו נאמר שהייתי יותר רגועה כשהתינוקת הייתה שם ולא בתינוקייה הרגילה. האריכו לי את האשפוז בעוד יום ואת השבת כבר בלינו בתיזוזים מהבית לבית החולים.

להניק אני לא ממש מצליחה כי הפטמות שקועות ואת הסיליקון היא לא אוהבת. אז אני שואבת ואמשיך לשאוב ולשלב תמ”ל עד אשר ישבר לי. היום היא כבר בבית מנסה להתאקלם למקום החדש, נטול צפצופים ובכי תינוקות. אנחנו במקביל מאושרים עד אין קץ ומנסים לעכל את החיים החדשים שקיבלנו. 

וכמה מלים על שקד…

עץ השקד מתרבה גם ללא עזרת אדם. הוא עץ יציב ועקשן המכה שורשיו באדמת ההר בכל מקום שאליו מגיעים גרעיניו ופריחתו ניכרת מכל מקום.

השקד בתנ”ך מסמל ראשוניות ושקדנות בשל פריחתו המוקדמת והמואצת.

שקד שלנו מדהימה, בשר מבשרנו, נאהב אותך עד אין סוף.

אמא ואבא. 

shaked