סיפור ההריון והלידה של נוגה ומיה – ניתוח קיסרי תאומים

2


ניתוח קיסרי תאומים – איך עושים את זה? הסיפור האישי והקסום שלי מההריון שלפני, ההריון, הלידה והאמהות.
הכל התחיל איפשהו בחודש מאי 2011, כשהייתי אחרי גרידה בגלל הריון שלא התפתח כמה חודשים קודם לכן ועוד הריון כימי, השלישי במספר, שנפל חודש לפני כן.
סקפטית ופסימית שלא כהרגלי עם חוסר אמונה בגוף שלי.
ובכל זאת, ידעתי שאני מאוד רוצה עוד הריון ועוד ילדים וקצת התבאסתי כשדברים לא הלכו לפי איך שתכננתי כי רציתי שיהיו לי 2 ילדים עד גיל 30 והנה אני אוטוטו בת 30 והריון אין.
אני טיפוס שאפתן וזו רק אני, השריטות שלי והמטרות שאני מציבה לעצמי, אבל למדתי שאי אפשר לתכנן ויש דברים שהם לא בשליטתנו.
איך אומרים? אנחנו מתכננים תכניות ואלוהים צוחק ועושה מה שבא לו.
אז הגיע חודש מאי. כשחשבתי שיש ביוץ, דאגנו לעבוד בזמן, ואז התחילו תוך כמה ימים כל מיני תופעות מוזרות ופסיכוסומטיות .חיכיתי שבועיים ועשיתי בדיקה ביתית. יצאה שלילית.
החלטתי שדי. אני מרימה ידיים, זה שוב הדמיון שלי ושוב אין הריון והתעלמתי מהעייפות, מהנפיחות שהיתה לי, מזה שפתאום לא בא לי בשר ושהשוקו שהייתי רגילה לשתות כל ערב כבר לא היה לי טעים,והשקעתי את עצמי בעבודה.
חיכיתי למחזור שיגיע.
45 יום אחרי המחזור, בעלי שאל אותי מה קורה עם המחזור שלי ומתי הנפיחות הזו תרד כבר ואחזור לעצמי כי נהייתי מאוד הורמונלית ועצבנית בתקופה האחרונה. אמרתי לו שלדעתי זה המחזור שמתקרב ובטח יגיע תוך יום- יומיים..
יום לפני כן נפגשנו עם חברים ושני אנשים שאלו אם מגיע מזל טוב תוך כדי שהם מסתכלים על הבטן הנפוחה שלי. אמרתי להם לא להתלהב כי ככה אני רגע לפני מחזור ושצופה תמים מהצד בהחלט יכול לטעות ולחשוב שאני בהריון. 
בבוקר למחרת תכננתי לקחת ריטלין  כהרגלי, ולהשתלט על עבודה שנדחתה.
בכל זאת, מדידת חום השחר מאותו בוקר היתה עדיין גבוהה כמו כל הימים שקדמו לה, לא היה מחזור באופק ואמרתי יאללה, ננסה. היו לי סטריפים של בדיקה ביתית שהזמנתי מסין והחלטתי לבדוק.
תוך שניה שני פסים חזקים.
השעה היתה 8 וחצי בבוקר. שמתי את הילד בגן, עברתי אח”כ לבית מרקחת וקניתי יס או נו דיירקט שאני יודעת שמזהה מבטא 50 ומעלה.
חוזרת הביתה. מפשפשת, תוך שניה וחצי 2 פסים. אחד קצת יותר חלש אבל לגמרי שם ולא משאיר מקום לספק.
עוזבת הכל, נוסעת לקופת חולים, מוציאה הפניה מהרופאה ורצה לבדיקת דם. מספיקה להבדק רגע לפני שסוגרים את חדר האחיות.
מחכה בקוצר רוח עד הצהריים. ואז מגיע SMS שיש תוצאות. נכנסת לאתר של קופת החולים – בטא 47! זה אמיתי! אני בהריון!
מתקשרת לבעלי ומדווחת לו..
שומרת על פסימיות אחרי כל ההפלות ברצף שעברתי. לא בא לי להתאכזב שוב.
שבוע וחצי אחר כך הולכת לבדוק שיש שק הריון . שבוע 5. יש שק הריון יפה ועגול. מחשבון הריון מראה לפי הווסת האחרונה שאני בשבוע 8.
מכירה את הגוף שלי ויודעת שהביוץ אצלי אוהב לאחר אבל בהתאם לבטא מסיקה שאני בשבוע 5+ וגם הגודל של שק ההריון בבדיקת האולטראסאונד מאשר זאת.
 
אחרי 5 ימים יש דימומים. הולכת לרופא לבדוק ומספידה. יש שק הריון עם משהו שנראה כמו עובר לא ברור ואולי שק חלמון.
שומרת על פסימיות.יודעת מכל ההריונות שקדמו לו שכנראה שמתחילה הפלה למרות שבהריון שלי עם יובל היו לא מעט דימומים ובסוף הסתיים בשלום.
 יומיים אחרי כן, יש לי הצגה של דוכן באירוע של הריון ולידה, אני לגמרי נראית בהריון, לא מצליחה להתאפק וסוחבת את בעלי לבדיקת אולטראסאונד למרות שאני עדיין עם קצת דימום , שבוע 6+1. 
להפתעתנו רואים שק הריון ושני דפקים. יש לכם תאומים זהים כך אומרת הטכנאית.
אנחנו מסתכלים האחד על השניה, לא יודעים אם לצחוק או לבכות. בעלי אומר – רק שיהיו בנות.
 
משם מתחיל המסע הארוך של ההריון הלא פשוט הזה שעברתי. הפעם נתמכתי בקלקסן, אספירין ואנדומטרין (פרוגסטרון) שעזרו לגוף שלי לשמור על ההריון. לקחתי חומצה פולית וגם תוסף אומגה 3 כי צריך .
בשבוע 9 בדיקת אולטראסאונד שגרתית מעידה כי הדימומים שאני סובלת מהם כנראה נגרמים בשל העובדה שיש לי שלית פתח חלקית. דבר ממש מיותר בהריון תאומים שגם ככה עם כל ההיסטוריה שלי מוסיף אקשן לחגיגה. 
אני מקבלת הוראה מהרופא לשכב במיטה ולנוח. מתחילה שמירת הריון. תוך כדי מדממת והלב שלי צונח לתחתונים עם כל דימום (רוב הפעמים כמו מחזור כבד) ואני לא בטוחה שההריון הזה הולך להמשך יותר מדי.. 
בשבוע 12 וחצי במהלך אחת הבדיקות ואחרי שניג’סתי לטכנאית, היא אמרה שנראה די בוודאות שאחד העוברים הוא בת. שבוע אחרי כן שיגעתי רופא נוסף בבדיקה שגרתית לבדוק מה המין והוא אישר את הדבר שרציתי מכל, יש לי שתי בנות!
משבוע 15 כבר התחילו צירים מוקדמים ודינמיקה צוארית ולמזלי בסביבות שבוע 21 השיליה עלתה קצת למעלה והניחה לפתח של צוואר הרחם לסחוב את ההריון הזה בשקט. 
בשבוע 18 הלכתי לאסוף את הילד מהגן שהיה ממש מתחת לבית ותוך כדי אני מרגישה התקשויות בבטן, שאותן אני מזהה כבר מההריון של יובל, הבן הבכור שלי, ויודעת שככה מתחילים צירים. 
מבינה שצריכה להוריד הילוך וחוזרת לשמירת הריון. מנוחה במיטה, רגליים למעלה, כל פעילות גורמת לצירים, אפילו בישול או סיבוב למכולת. 
בשבוע 25 צואר הרחם התקצר ל-12 מ”מ והתחלנו עם האשפוזים.
הרופאים היו פסימיים ביותר ולא האמינו שאני הולכת לסיים את ההריון הזה בשלום. אבל אני הייתי חדורת מוטיבציה בכוחות האחרונים שנותרו לי וידעתי את המשמעות שכל יום בפנים זה פחות כמה ימים בפגיה וסיכוי לילדות בריאות. 
היה לי קשה. גם הפסקתי עם הריטלין, תוך כדי מנסה מדי פעם לדאוג לעסק אבל גם אין ממש חשק לעשות משהו אז בעיקר ישבתי וראיתי סדרות. 
איכשהו סחבתי מאשפוז לאשפוז במנוחה מוחלטת בבית עד שהגעתי לשבוע 35 ושם כבר הרגשתי שאין לי כוחות יותר לסחוב את ההריון הזה.
כאב לי בכל מקום אפשרי , הרגליים היו מבוצקות , לחץ לי , לא הצלחתי לעשות כלום – לא לישון, לא לאכול , לא לשבת, לא לשכב ולא לעמוד. היה סיוט לעבור כל יום.
יומיים אח”כ גילו שיש רעלת ואיתה הבשורה שתוך יומיים הולכים לקיסרי.
הניתוח הקיסרי
העירו אותי ב6 בבוקר (הייתי מאושפזת כבר כמה ימים קודם לכן בגלל לחצי דם גבוהים ובצקות וחשד לרעלת). נתנו לי להתרוקן, חיברו אותי לאינפוזיה של נוזלים ועשו לי מוניטור שהיה ממש מעולה.
חיכיתי לתורי לניתוח. הייתי שניה בתור והיתה עוד מישהי לפני, אבל זה תלוי אם אין ניתוחי חירום בין לבין.
בשעה 10 בערך קראו לי לחדר הניתוח, הדופק שלי היה מטורף, הייתי מאוד בלחץ. אמנם עברתי כבר ניתוח אחד אבל עדיין זה מפחיד נורא. במיוחד עד האפידורל.
למזלי נפלתי על מרדים מקסים, רופא רוסי מבוגר ונחמד שקלט שאני קצת בפאניקה. הוא דיבר איתי, ניסה להרגיע, עשה לי זריקת הרדמה בגב כדי שלא ארגיש את ההכנסה של האפידורל, משהו שלא עשו לי בניתוח הקודם וזה ממש עזר.
התכווצתי כל פעם שהוא התקרב לי לגב עד שפשוט לקחתי נשימה עמוקה ונלחמתי בצורך לקפוץ. תוך שניות כבר הרגשתי את החום מתפשט לי בחלק התחתון של הגוף וברגליים והשכיבו אותי על המיטה.
יש משהו קצת לא נעים בזה שאת שוכבת ערומה עם איזה 10 אנשים זרים איתך בחדר, את על המיטה, רגליים פתוחות, סדין ששמים לך מעל החזה ואת לא רואה כלום, אבל את יודעת שהאיברים האינטימיים שלך חשופים לעיני כל.
מנסה להתעלם מהמחשבות האלה כי יודעת שכרגע הן לא יועילו לי ואני רק רוצה שהניתוח יסתיים כבר ואוכל לפגוש את הבנות שלי.
ביקשתי שישימו לי מסכת חמצן, משהו שעזר לי בניתוח הקודם. הלחץ דם שלי התחיל לקפוץ ובשלב מסוים הגיע ל180-120 והתחלתי להתרכז בנשימות עמוקות ולחשוב על הבנות כדי להרגע כי לא רציתי שירדימו אותי לניתוח חירום. תוך 2 דקות זה התייצב ועזר.
הרגשתי שוב את הליטופים המעצבנים האלה בבטן, תחושות שמתעסקים לי בתחתית של הבטן והשתדלתי להמנע מלחשוב ולנתח מה לעזאזל עושים לי שם.
אחרי 10 דקות שהרגישו כמו נצח הכניסו את בעלי.
ביקשתי שילטף אותי , חיכיתי רק לשמוע את הבכי שלהן ולדעת שהן בחוץ ובסדר.
תוך 2-3 דקות זה קרה, אמרו “תאום 1 , 10:42″ ואז תאום 2 , 10:43”. ומיד שמעתי 2 צווחות שונות שהוכיחו שיש להן אחלה ריאות..
ניקו אותן ונתנו לי לראות.. היתי בשוק ובהלם אבל נרגעתי מזה שהן בסדר. הן היו קצת שונות מיובל אבל משהו בהן הזכיר אותו.
בעלי הלך איתן לתינוקיה ואז התחילו עם התפירות.
מאחר ובניתוח הקודם היה לי זיהום קשה בחתך שנגרם להערכתי בגלל הסיכות ורגישות שלי למתכות, ביקשתי שהפעם יעשו תפר עם חוט רגיל.
לקח לרופאים המון זמן לתפור אותי, בשלב מסוים שאלתי מה קורה כי התחלתי להרגיש את הגוף שלי רועד, מה שמעיד על כך שההרדמה מתחילה לפוג ולא רציתי למצוא את עצמי במצב שבו אני מרגישה פתאום מה שהם עושים.
הרגשתי שמתעסקים עם האזור של החתך ושמושכים טיפה ומחזקים אבל לא כאב לי או משהו. המרדים אמר לי שהוא דואג לי והרופאה אמרה לי “ביקשת ניתוח פלסטי, קיבלת!”
אז לא הבנתי את המשמעות אבל אח”כ התברר לי שתפרו אותי מבפנים , תפר שנמס מעצמו ושהיו לי הידבקויות מהניתוח הקודם וכנראה שהוציאו קצת מהעור והשומן שהיו בבטן כדי שהתפירה תהיה טובה יותר.
אחרי הניתוח הייתי בהתאוששות. הייתי בהלם מוחלט. לא הצלחתי לשמוח , אולי זה היה מההרדמה, אולי מזה שפתאום כל מה שעברתי עם ההריון הזה הסתיים וזה לא נתפס, בעלי רץ להיות איתן בתינוקיה וליווה אותן ותוך כדי עדכן אותי במצב שלהן.
ראיתי תמונות והן היו מתוקות ולאט לאט שמתי לב שהן מזכירות את יובל מהתקופה הראשונית.
נורא כאב לי אחרי שהאפידורל התמוסס. ביקשתי פטידין. נתנו לי, גם אופטלגין ועדיין נורא כאב לי.
אחרי שעתיים העבירו אותי למחלקת יולדות לחדר גדול שמיועד לנשים שנמצאות אחרי קיסרי.
הכאבים היו חזקים, הרבה יותר ממה שזכרתי אחרי הלידה של יובל.
אחרי 6 שעות ביקשתי לקום וללכת לראות את הבנות. ביקשו שאחכה עוד קצת. אמרתי לאחות שחיכיתי כמעט 9 חודשים ושאני חייבת לקום אליהן. בגלל שנוגה בלעה מי שפיר וגם בגלל שהן נולדו לפני שבוע 36 הכניסו אותן ליחידת מעבר, מה שאומר שאי אפשר להוציא אותן אלי ושאני חייבת להגיע אליהן.
האחות באה ורחצה אותי, הוציאה את הקטטר וניסיתי לקום.
כואב.
כאבים איומים.
ביקשתי זריקת וולטרן.
עדיין כאב.
ידעתי שאין לי ברירה, ועם הרבה כאב ובכי איכשהו קמתי.
בעלי הביא כיסא גלגלים כדי שאוכל לראות אותן. הפעם לא הייתי גיבורה וישבתי, נורא נורא כאב לי ולא הצלחתי לקום מהכיסא. אחרי הקיסרי הראשון של יובל קמתי כמו פנתרה אחרי 6 שעות והתחלתי ללכת, פה לא היה מצב בכלל לחשוב על לקום.
ראיתי אותן ומשם היה יותר קל קצת. להחזיק אותן ביד..
נוגה הגדולה היתה בצום עד לבוקר למחרת ועם זונדה אז לא יכלתי להניק אותה, אבל מיה הקטנה ינקה כמו מומחית מהרגע שהפטמה שלי פגשה את הפה שלה.החלב מיד יצא וזה הלך ממש טוב.
ההתאוששות היתה לא פשוטה, רק ביום השני בשעות הערב ידעתי שאני חייבת לקום וללכת לבד עד התינוקיה אחרת לא ישחררו אותי למחרת למלונית.

במחלקה מאוד לא פשוט. הייתי אחרי אשפוז של כמה ימים בפעם השלישית. ההייריסק ויולדות א בתל השומר זו אותה מחלקה. אלמלא הצוות הרפואי המדהים שיש שם לא בטוח שהייתי חוזרת, אבל בזכות הרופאים שם וד”ר בועז ווייס המדהים שליווה אותי כבר מהסקירה הראשונה וגם בהיריסק ודאג לי מאוד יפה במהלך האשפוז ועזר לי לשמור על השפיות וגם יתר הרופאים שם שהם מאוד אכפתיים ומקצועיים, ידעתי שזה המקום.
אבל מבחינת התנאים – על הפנים. החדרים מאוד מאוד קטנים, יש 3 בנות בחדרים שמותאמים ל2, כל היום המנקות מסתובבות במחלקה ומנקות עם חומרי ניקוי מסריחים מאוד שרק עושים רע ליולדות ולהריוניות שמאושפזות במחלקה, האוכל ממש על הפנים, והתנועה והאורחים וההמולה שיש שם כל היום לא מאפשרת לנוח , לא ביום ולא בלילה.
לכן ביום השני כבר היה ברור לי שלמחרת אנחנו עולים למלונית. שיעלה כמה שיעלה, אני חייבת לנוח אחרי הלידה ורצוי לפני שאני מגיעה הביתה לשגרה המטורפת של להיות אמא ל3 ילדים.

במלונית היה הרבה יותר קל, אמנם מיה ונוגה השתחררו רק יום למחרת מהיחידת מעבר, אבל זה יצא לטובה. בעלי הגיע עם הילד (בן 4) כדי שנעביר יחד סופשבוע ונתאקלם לפני שמגיעים עם הבנות הביתה. נחתי ואכלתי כמו שצריך במלונית וזה שהילד היה איתי אחרי עוד 5 ימים שלא הייתי בבית עשה לשנינו טוב.
ביום למחרת הבנות שוחררו והצטרפו אלינו לביות מלא, היה כיף להתרגל אליהן, הייתי כל כך רגועה מהשהות המשותפת איתן ומהטיפול בהן, זה בא לי כל כך טבעי, אולי בגלל שזה ילד שני אז קצת פחות מתרגשים.
יום אחרי כן החלטנו ללכת הביתה כי הילד השתעמם וטיפס על הקירות.
ואז התחילו החיים האמיתיים כאמא לשלושה ילדים בבית.
אני יושבת עכשיו בבית , הבנות בנות 11 יום, מתוקות לגמרי. האמת שתאומות זה לא שונה בהרבה מילד אחד, אולי כי הן קטנות וישנות הרבה. אני מניחה שבילד ראשון זה בטח שוק מטורף אבל עכשיו אני די רגועה ויודעת מה לעשות וממש לא מתרגשת כשהן בוכות ויודעת איך להרגיע אותן.
זה כיף אמיתי להיות איתן , להסניף, להניק ולטפל בהן. הן אמנם זהות אבל כבר רואים שלכל אחת יש את האופי שלה (מיה עברה בדרך החוצה במרוקו..), הן שונות כי הן נולדו בהפרש של 500 גרם במשקל אבל אני מניחה שככל שיגדלו הפער הזה ילך ויעלם.
רציתי להודות לבעלי היקר שסבל את הקריזות שלי בהריון, והיו לי הרבה
לד”ר בועז ווייס מתל השומר על הסבלנות, האמפתיות והאכפתיות, לא נתקלתי בהרבה רופאים כאלה. עזר לי לשמור על השפיות בהריון הלא פשוט הזה שעברתי.
רוצה להמליץ בחום עליו ועל צוות רופאי ההייריסק בתה”ש – ד”ר מוזקי, פרופ’ סיון, ד”ר הנדלר, ד”ר כסיף וד”ר יינון, כולם רופאים מקצועיים מאוד ואנשים שטוב להיות תחת ההשגחה שלהם כשאת נמצאת בהריון בסיכון.
שמחה שהכל נגמר בשלום ושאני מסתכלת על שתי האפרוחיות שלי שישנות עכשיו, זה היה שווה הכל..


Response (5)
  1. חן ינואר 29, 2012

    וואו איזה סיפור יפה ומדהים
    אני זוכרת שרק אתמול סיפרת על ההריון..על כמה לא האמנת שהנה נקלטת
    ,המון המון מזל טוב אמא ל-3 שכמותך !
    שמחה ומאושרת בשבילך מאד מאד..

  2. שולי פברואר 4, 2012

    וואו איזה סיפור מדהים ומרגש!! המון מזל טוב!!

  3. מורן פברואר 8, 2012

    המון מזל טוב מזדהה איתך בעניין הקיסרי העיקר שהכל נגמר טוב זה הכי חשוב

  4. קטי פברואר 19, 2012

    הסיפור כל כך מרגש!!!
    אני אמא לתאומים בני 7 חודשים אשר נולדו גם בניתוח קיסרי. כשקראתי את הסיפור שלך הייתה לי צמרמורת בכל הגוף, כאילו חוויתי את ההריון והלידה שוב. פשוט הכל… מרגעים שרצינו להיכנס להריון ולא הצלחנו במשך שנה שלמה, אחרי זה “הבום הגדול” שנפל אלינו עם ההודעה על תאומים (ההבדל הוא שזה היה הריון ראשון), הימים הנוראים והכי ארוכים בחיי לקרת סוף ההריון, הלידה עצמה עם אותם פחדים ותחושות ועד לפגישה הראשונה עם הבנים המתוקים שלי.
    לא היה לי ניסיון קודם, לכן היה לי מאוד קשה בהתחלה. לא ידעתי איך לחלק את עצמי לשתיים? אך לחלק אהבה, דאגה, טיפול בהם? איך לעזור להם כשהם בכו רוב היום בגלל “הגזים”?
    אבל מה שטוב זה שהכל זמני, וככל שילדים גודלים נהייה רק יותר קל ויותר כיף.
    תודה על הסיפור והמון מזל טוב!

Leave a comment
Your email address will not be published. Required fields are marked *