סיפור הלידה של רותם

סיפור הלידה של רותם 30.11.2007

 

ילדה מדהימה שלי, אני כותבת לך את סיפור לידתך ומתרגשת בעת כתיבת מילים אלה,

לא מאמינה שיצאת מתוך גופי ובטני, לא מאמינה שנשאתי אותך בתוך רחמי 37 שבועות,

לא מאמינה שאת פה בחדר הסמוך שוכבת וישנה את שנת הצהריים שלך.

אני מקדישה לך את הסיפור בתקווה שבעוד כמה שנים תקראי אותו (בנוסף לדברים רבים אחרים שכתבתי לך במהלך ההיריון) ותוכלי ליהנות ולהתרגש מעצם העובדה שבחרת להיוולד לי ולאבא ולהפוך אותנו להורים גאים ומאושרים.

 

יום חמישי – 29.11.2007 שבוע 37+2 לפי ספירת הרופאים, שבוע 37+5 לפי זיהוי הביוץ שלי.

 

אחרי תקופה ארוכה שבה האבא המדהים שלך עבד כמו מטורף ובקושי התראינו, החלטנו שהגיע הזמן ליום חופש. לאבא הייתה רשימת משימות לביצוע ואני לצערי הייתי חולה בבית כך שלא יכולתי להצטרף אליו. בצהריים הרגשתי יותר טוב והחלטתי שאני נוסעת איתו לקנות לך בגדים, מצעים, עגלה במטרה לכבס הכל בסוף השבוע ולחכות לך שבועיים עד שתגיחי לעולם.

הקניות היו ממוקדות וקצרות יחסית, הרגשתי כבדה עם בטן של חודש תשיעי, עם צינון שהחליש מאוד, חזרנו הביתה והלכתי לנוח.

אחה”צ ניצלנו את הזמן להיות ביחד, והחלטנו הפעם לעשות עיסוי פרינאום מוקדם מהרגיל…

אבא ראה שהבטן ממש ענקית והחליט לצלם אותה במצלמת וידאו, בקושי זזתי במיטה וצילמנו אותך בתוך הבטן…מי היה מאמין שבעוד כמה שעות נפגוש אותך…חשבנו שיש לנו עוד זמן…

באותו אחה”צ הזכרנו שהיום כ”ט בנובמבר וזהו תאריך משמעותי…הזכרנו את העובדה שרק 15%  מהלידות מתחילות בירידת מים… עברנו שוב על תוכנית הלידה שלנו ורשמנו לפנינו שבשבת אנחנו צריכים להדפיס אותה שתהיה מוכנה…

התכוננו לבואך עם אסנת הדולה המקסימה שלנו. אמנם עשינו זאת ממש ברגע האחרון אבל היה שווה כל רגע. נפגשנו עם אסנת, כתבנו תוכנית לידה, תאמנו ציפיות, ענינו על שאלות מנחות לקראת הלידה ובמהלכה, והרגשנו שאנחנו מוכנים….

שעה 23:00 – לאחר שיחה עם חברה בארה”ב ושיטוט בפורום הריון ולידה, החלטתי לפרוש וללכת לישון. הלכתי לתת לאבא נשיקת לילה טוב ובעודי עומדת במסדרון אני מרגישה שמשהו יוצא לי מלמטה…לא ידעתי אם זה הפקק הרירי או טפטוף מי שפיר…רצתי לשירותים ונדהמתי לראות שהתחתונית רטובה לגמרי. אבא קפץ מהספה ומיד סידר את הדברים האחרונים לתוך תיק הלידה. הוא רצה שנזדרז לצאת לבית החולים ואני החלטתי שאני לא ממהרת לשום מקום…

רציתי לראות אם ירידת המים ממשיכה. לא רציתי להגיע לבית חולים עם ירידת מים ללא צירים, פחדתי מזירוזים והחלטתי שנשארים קצת בבית. הרמנו טלפון לאסנת, ויידענו אותה “שכנראה” יש ירידת מים…

בינתיים…חיממתי שעווה והורדתי שערות מהרגליים…כן, כן, התכוונתי לעשות זאת בבוקר המחרת אבל אם החלטת להקדים ולהפתיע אז אני רוצה להיות מוכנה…תכננתי גם לעשות צבע ביום ראשון ולהסתפר אבל זה כמובן לא קרה…

בעודי מורידה שערות התחיל שטף של מים לצאת, רצתי להתקלח והמים ממשיכים לרדת…

עכשיו כבר ברור שמדובר בירידת מים. אני מתארגנת, מחליפה פדים רטובים כל כמה דקות, מדפיסה את תוכנית הלידה שלנו, מתיישבת על הכדור פיזיו, מעדכנת את אסנת ומתפללת שיתחילו צירים…

והצירים הגיעו…הגיעו בעוצמה חזקה אבל נסבלת…תוך דקות אנחנו בבלינסון…

 

 

 

 

יום שישי 30.11.07 שבוע 37+3

 

שעה 1:00 בלילה בי”ח בלינסון– אני עם צירים כל כמה דקות, לא תיזמנתי אותם אבל הם בהחלט היו תכופים, מחברים אותי למוניטור, אבא הלך להחנות את הרכב ופתאום…ציר מטורף…כאבים חזקים מאוד…כולי לוהטת מחום…התחלתי להתפשט…להוריד נעליים, חולצה, מכנסיים…

ואז…הקלה, אפשר קצת לנשום…ושוב…עוד ציר…עוד התכווצות…איפה אבא??? למה הוא לא פה??? הרגשתי שעבר נצח עד שהוא הגיע…

לאחר מספר דקות נכנסו 2 רופאים, 2 בדיקות פנימיות הראו שאני בפתיחה של…5 ס”מ!!!!

הייתי בשוק! כ”כ שמחתי!!! איזה יופי של התחלה! בדיוק כמו שרציתי!!!

הרופאה אומרת להכין אותי לאפידורל ואני מסרבת, מאמינה שאפשר לעבור את זה טבעי.

אני מועברת מיד לחדר לידה, מתנשפת ומזיעה מכאבי הצירים אבל בהחלט עומדת בהם והם נסבלים. בחדר לידה תוך שניות אני ללא בגדים, נעזרת בכדור להתמודד עם כאבים, נכנסת למקלחת ארוכה ומעבירה שעה של צירים כואבים והתנשפויות…עד לבדיקה נוספת.

 

שעה 2:30 בלילה – המיילדת בודקת אותי ולתדהמתי אני בפתיחה 9!!! הצירים כבר ממש כואבים אבל אין דרך חזרה, עוד מעט מתחילים ללחוץ ובקרוב נפגוש אותך מלאכית שלנו.

בינתיים מגיעה אסנת ומצטרפת אלינו. אבא עוזר ותומך ונמצא לידי בכל רגע וממלא כל בקשה.

לא הייתי מסוגלת שיגעו בי, התמודדתי לבד עם הכאב, בעיניים עצומות עברתי כל ציר ואז…

אני בפתיחה 10!!!

 

שעה 3:00 לפנות בוקר – פתיחה 10 ס”מ!!! מתחילים ללחוץ…

את כבר מתברגת לך יפה בתעלת הלידה ונמצאת ב 1 + מה שאומר שעברת את הספינות

ואו-טו-טו את בידיים שלנו. המיילדת מעסה לי ללא הפסקה את הפרינאום, מנחה כיצד ומתי ללחוץ, אבא ואסנת מחזיקים לי את הרגליים ועוזרים בעידוד ותמיכה ללא הפסקה.

ואני…לוחצת ולוחצת ואת לא מתקדמת…עוברים עוד ציר ועוד ציר ועוד ציר והכאבים כבר בלתי נסבלים…אני צורחת בכל ציר ודוחפת בכל כוחי אבל את לא מתקדמת…אט אט כוחותיי אוזלים

ואני כבר מתחננת שיוציאו אותך. המיילדת נתנה לי ולאבא לגעת בך, היית כבר ממש למטה, הרגשתי את השיער שלך, לא האמנתי שזה קורה, לא האמנתי שאת כ”כ קרובה אבל לא מצליחה לצאת…

אני יודעת שזהו השלב הקצר של הלידה, מקסימום שעתיים ואת בידיים שלנו, אני אופטימית יותר מתמיד, שמחה שהכל התפתח כ”כ מהר והינה אנחנו בסוף…אלה שהסוף הזה היה מאוד ארוך… אני כבר לא מסוגלת להרים את הרגליים, אבא ואסנת עושים את העבודה עבורי, בין ציר לציר אני ממש נרדמת, מרגישה חצי מעולפת, אני מותשת ומיובשת…רגע אחד אני מזיעה ומבקשת מים ורגע אחר רועדת מקור…

 

שעה 5:00 בבוקר – מגיע רופא ומחליטים לתת פיטוצין, הצירים לא חזקים מספיק וחייבים לעזור לי באמצעות זירוז. אני מתנגדת בתוקף אבל אחרי עוד כמה לחיצות אני מבינה שאני חייבת לעשות הכל בכדי שתצאי כמה שיותר מהר. פחדתי שיקרה לך משהו, ידעתי שאת יכולה לאבד חלילה דופק ולהינזק כ”כ הרבה זמן תחת הלחץ הזה והסכמתי לכל דבר…רק שתצאי בריאה ושלמה. מכיוון שהייתי ללא משככי כאבים פחדתי פחד מוות מהכאבים הצפויים אבל להפתעתי…הפיטוצין כמעט ולא השפיע ועוצמת הצירים לא גברה אלא רק תדירותם. בשלב הזה כבר הייתי מעולפת לגמרי…בציר עצמו להטתי מחום ובהפסקה רעדתי מקור, מזל שאבא ואסנת היו כאלה סבלניים ומילאו כל הוראה שלי…פעם זה שמיכה כי קר ופעם זה מים כי חם ואני יבשה…בין לבין אני מודה שצרחתי כמו משוגעת, הכאבים כבר היו מעבר למה שאני יכולה לסבול, התחננתי כבר שרק יוציאו אותך, פחדתי שיקרה לך משהו…

חיברו לך מוניטור לראש והשגיחו עלייך, הרופא הגיע והתחיל לעזור לי ללחוץ, הנחה אותי ותמך בי, אבא ואסנת כל הזמן עודדו אותי שהנה הם רואים אותך כבר יוצאת ואני…כבר לא האמנתי להם…לא האמנתי שאת יכולה לצאת משם…עשו לי פעמיים US לבדוק את המצג שלך וראו שלא התברגת מספיק טוב ובגלל זה את לא יוצאת.

 

שעה 6:00 בבוקר – הוחלט שהלידה לא מתקדמת ואין ברירה וחייבים לעשות ואקום,

הכינו אותי לקראת הפרוצדורה, נתנו זריקת אילחוש ועשו חתך קטן, הוציאו את אסנת מהחדר ונשארתי רק עם אבא. הכנסת הואקום היתה הדבר הכואב ביותר שחוויתי אי פעם בחיי, תחושה שהכל שם נקרע, צרחתי מכאבים. אבא חיבק אותי והחזיק אותי ואפילו שמעתי אותו בוכה…

זו אחת החוויות הקשות ביותר שחוויתי, כאילו מישהו קורע אותי מבפנים…

ואז, מחברים את הואקום, מתחילים למשוך ו…הואקום מתנתק!!!! אלוהים איזה זוועה!

שוב פעם לעבור את כל הכאב הזה…אני כבר הייתי ממש מעולפת…הכאב היה מעבר ליכולת שלי לשאת אותו…ושוב פעם מחברים את הואקום ואני מתפללת שהפעם זה יצליח כי אם לא זה יגמר בניתוח קיסרי חרום…ושוב פעם הכאב המטורף הזה, מרגישה את הכל נקרע מבפנים, ואז…ברגע של ציר חזק אני מתחילה לדחוף, הרופאים, המיילדת, אבא עוזרים לי לדחוף ומחזיקים לי את הרגליים ואז….אני צורחת שאני מרגישה שנקרע לי פי הטבעת, כאב מטורף שלא ניתן לתארו…אבל…הראש שלך בחוץ ואז…

אני מרגישה את גופך מחליק מתוכי…

 

בשעה 6:36 את מגיחה לאוויר העולם. אפרוח קטן ומדהים שלי. ילדה בריאה ושלמה במשקל 3,332 גרם. שמים אותך עליי ואני לא מאמינה שיצאת מתוכי, אני כותבת שורות אלה ופשוט בוכה מהתרגשות כאילו שלא עברו להם השבועות…יצאת כולך מלאת שיער משי חלק ומדהים

ואת בטוח לא תאמיני אבל…היו לך בשיער ממש פסים…כנראה הלכת למספרה במקומי…

 

לאחר מספר דקות לוקחים אותך לבדיקות רפואיות .אני מרגישה הקלה בכאבים, כאילו שעד לפני רגע לא צרחתי…פתאום כל הגוף רפוי ורגוע. ואז…שוב מתעורר לו הפחד…מה קורה עם השילייה? עכשיו שוב פעם כאבים??? אלוהים, רק לא עוד פעם כאבים! ואז, תוך כמה שניות גם השיליה בחוץ, התרגשתי כ”כ לראות אותה שלמה…לא יאומן שזה הדבר שהזין אותך 9 חודשים, אין סוף של כלי דם שחיברו בינינו ונתנו לך חיים דרך חבל הטבור. אבא מאוד רצה לחתוך את חבל הטבור אבל מפעת התפתחות הלידה לא יכל, התאכזבנו אבל לא נורא…היה חשוב שתצאי מהר בריאה ושלמה. זהו, תמה הלידה. אותי מכניסים לחדר ניתוח להרדמה מלאה בכדי לתפור את הקרעים. אבא לוקח אותך לתינוקיה ואסנת מלווה אותי לחדר ניתוח.

 

הייתי עם קרעים בדרגה 3 ממש עד פי הטבעת. תפירה כירורגית שערכה כשעה בהרדמה מלאה. אותך לא ראיתי שעות ארוכות, אבא טיפל והשגיח עלייך, הלך איתך לטיול בשניידר לצורך בדיקות ואני עוד מעורפלת מההרדמה ומהחוויה שעברתי.

ימים ארוכים של אשפוז בבית חולים עם כאבים איומים עברו עליי, 4 ימים עם קטטר ואנטיביוטיקה ודימומים בלי סוף…וביום שבו היינו אמורים לצאת…את חלית פתאום בצהבת אז קיבלנו עוד יום ביציאה.

לאחר שבוע זכינו להיכנס איתך הביתה ולהתחיל את מסע ההורות שלנו.

שבועיים לקח לי לעמוד על הרגליים או יותר נכון לשבת על הישבן ולהחלים מהתפרים.

 

מאז חווית ההורות רק הולכת ומתעצמת מיום ליום.

אני מכורה למגע שלך כשאת יונקת, מכורה למבט שלך, לפרצופים שלך, לקולות שלך, לריח שלך. אני דואגת לך ואוהבת אותך בעמקי נשמתי, עוקבת אחרי כל נשימה שלך, שיעול שלך, יציאה שלך, בכי שלך, מנסה לפענח מה כואב ומה את רוצה, לומדת להכיר אותך ולספק את כל צרכייך, לומדת להיות לך לאמא הטובה ביותר.

תודה לך ילדתי שבחרת בי ובאבא להיות לך להורים, תודה לך שהשתרשת לי ברחם וגדלת בתוכי לילדה מדהימה, תודה שעזרת לי לשמור עלייך במשך חודש בבית בזמן הצירים המוקדמים ויצאת אלינו כשאת בשלה ומוכנה להתמודד עם אתגרי החיים…

 

 

תודות

 

אני רוצה להודות לאבא המדהים שלך שבחר דווקא בי להיות אם ילדיו. אני מודה לו שהסכים שאשא ברחמי, בגופי, חלק ממנו ואגדל אותך עבור שנינו. אז תודה לך איש יקר שלי על כל התמיכה שלך, האהבה שלך, השקט והשלווה שלך, על שאתה חבר כ”כ נפלא. תודה לך שהיית חלק מהלידה ומהבאת חיים לעולם, תודה שלא נשברת והחזקת מעמד, אני יודעת כמה קשה היה לך לראות אותי סובלת. תודה שאתה כזה אדם נפלא. דע לך שעבורי אתה מתנה!

 

אני רוצה להודות לאבי ז”ל ולאימי ז”ל ששמרו עליי ועלייך במהלך הלידה הכואבת והקשה הזו.

אין לי ספק שהם רואים אותך מלמעלה וגאים בך ואוהבים אותך. לו הם היו בחיים היית זוכה לסבא וסבתא נפלאים. תודה לכם אבא ואמא שהייתם איתי שם ברוח שלכם ונתתם לי כוח לעבור את הכל בגבורה.

 

אני רוצה להודות אסנת נקי, הדולה שלנו שהייתה עבורנו הצלע השלישית התומכת והמחזקת.

תודה על עבודת ההכנה במפגשים שלנו שלפני הלידה. השאלונים שנתת לנו והעבודה שעשינו בהנחייתך לפני הלידה תרמו לנו מאוד. נוכחותך בלידה לצידו של אורי נתנה לו הרבה בטחון ושקט שיש עוד מישהו שידאג לי ושהוא לא לבד, ולי היא נתנה שקט לדעת שיש מי שדואג לו. בדיעבד, למרות החששות שהעלנו בפנייך, אני מאוד שמחה שהיית איתנו, שידעת מתי להגיד/לעשות מה ולתמוך בנו בדרך שמתאימה לנו – אז שוב – תודה!

 

אני רוצה להודות לפורום הריון ולידה, לפורום לקראת הריון, לפוקומונה ולחברות רבות שפגשתי באמצע הדרך ובמסע הנכסף הזה אל האמהות.

אני מחבקת כל אחת ואחת מכן ומאחלת לכולן הריון מדהים ולידות קלות.

 

ורק כדרך אגב…

 

כשעשינו הכנות ללידה עם אסנת אמרתי לה שאני מקווה שיקרו כמה דברים:

1. לידה טבעית ללא אפידורל
2. להגיע לבית חולים עם פתיחה של 5 ס”מ
3. ללדת בלילה
4. שהלידה תארך 5 שעות.

 

ואכן…כל הדברים קרו…כך שבהחלט יתכן שמחשבה יוצרת מציאות…

רק חבל שלא נכנסתי יותר לעומק על מהלך הלידה…בטוח שלא הייתי מבקשת ואקום…

מי יודע, אולי זה היה עוזר…

 

[fusion_builder_container hundred_percent=”yes” overflow=”visible”][fusion_builder_row][fusion_builder_column type=”1_1″ background_position=”left top” background_color=”” border_size=”” border_color=”” border_style=”solid” spacing=”yes” background_image=”” background_repeat=”no-repeat” padding=”” margin_top=”0px” margin_bottom=”0px” class=”” id=”” animation_type=”” animation_speed=”0.3″ animation_direction=”left” hide_on_mobile=”no” center_content=”no” min_height=”none”]

[/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]