סיפור הלידה של רותם – לידה טבעית

סיפור הלידה הטבעית של רותם

 

3.4   – חמישה ימים לפני התל”מ

 

השעה חמישה לשש בבוקר. עוד חמש דקות השעון המעורר יצלצל ואני הולכת לעוד יום של 12 שעות בעבודה. או שלא?

 

אני שומעת קול מוזר ומבינה שזה המים. דופקת זינוק מהמיטה ומתחילה לרוץ לשירותים תוך כדי צעקות “יורדים לי המים! יורדים לי המים!”.

כשיורדים לך המים זה כמו פיפי שאת לא יכולה לשלוט בו. זה פשוט זורם וזורם ובאופן מאוד טבעי את מנסה לשלוט בו אך ללא הועיל. אחרי שהזרימה נפסקה התחלתי לעשות בקנ”ז (בקרת נזקים) ולבדוק מה בדיוק נרטב חוץ מהפיג’מה שלי.. למזלי המיטה נשארה יבשה לחלוטין. מזל שזה קרה ממש בבוקר אחרת היינו צריכים לקנות מזרון חדש. (תזכורת לעצמי: בהריון הבא לישון עם שעוונית מתחילת חודש תשיעי).

מה עכשיו? מתקלחים ויוצאים לבית החולים. אחרי מקלחת מרעננת אני מתלבשת ומתחילים לנסוע לבית החולים. התיקים שהוכנו מבעוד מועד כבר באוטו ממזמן, לא לשכוח מצלמה והנה אנחנו בדרך.

 

הגענו למיון היולדות של בילינסון בערך ב- 7 בבוקר. בקבלה נאמר לי שאני “חשודה” כיולדת. מה זה אומר לעזאזל? הרי ירדו לי המים אז ברור שאני עומדת ללדת, לא? אה אוקיי. רק אחרי שאני אעבור בדיקת רופא שיוודא שיש פתיחה ואחרי מוניטור שיוודא שיש צירים אני אחשב כיולדת מן המניין.

בעיה. אני לא מרגישה צירים ואין לי מושג איך לבדוק פתיחה כך שאני מתחילה לחשוש שאולי אני אשאר חשודה ואולי יחזירו אותי הביתה ואולי… הופ! קוראים לי למוניטור מהר מאוד ואני הולכת. נורא מרגש לשמוע את דפיקות הלב של העובר בפנים. יש! המחט הזאת שזזה מראה שיש לי צירים למרות שאני מוכנה להישבע שאני לא מרגישה אותם. האחות מגיעה כל כמה דקות להסתכל ומשחררת אותי להמתין לרופא.

גם זה לא לקח הרבה זמן ומיד נקראתי לחדר הרופא לבדיקה. חייבת לציין שהיה לי מזל גדול שבאותו זמן לא סבלתי מהצירים בגלל שלענות לשאלות הלקוניות שחוזרות על עצמן כל הזמן היה נסבל באותו רגע אבל אני לא מסוגלת לחשוב איך הייתי מגיבה אם היו לי צירים. בבדיקה הפיזית הרופא מדווח על פתיחה של 4. ישששש!!! אני הולכת ללדת באופן רשמי!

חוזרת לאחות עם הדף מהרופא ואז היא מדווחת לי שמאחר ואני לא מעוניינת באפידורל, כרגע אין להם מה לעשות איתי בחדר הלידה ואני צריכה לחכות שהפתיחה תהיה גדולה יותר. קיבלנו חדר השהייה שצמוד לחדרי הלידה ובו יש מיטה ליולדת, כורסא נוחה לבעל ושירותים. מחכים. בינתיים הבעל צופה בסרטוני וידאו, מפטפטים ומתקשרים לחברים ולמשפחה לספר כנראה היום נהפוך להורים. הזמן עובר ואני מתחילה להרגיש טיפה כאבים. באמת טיפה. לא משהו ששווה להתלונן עליו. אחרי כמה שעות, קוראים לי לעשות מוניטור נוסף. הכל עובר חלק ואז… בסיום המוניטור כשקמתי הבייבי נתן בעיטה חזקה שגרמה לירידת מים גדולה נוספת וכאב חד מאוד.

אז ככה מרגישים צירים? וואללה זה כואב. לא האמנתי לכם עד עכשיו אבל עכשיו אני מאמינה. עכשיו אני רוצה שזה ייגמר. מאותו רגע התחילו צירים כואבים בהפרשים קטנים ביותר שהלכו והתגברו ככל שהזמן עובר. חזרנו לחדר ההשהיה אני משחקת אותה עדיין גיבורה. לא רוצה אפידורל. הבעל הולך לקנות לעצמו קוראסון מרוב שאננות ואחרי חצי שעה נוספת אני מרגישה שזהו. אני מגיעה לקצה סף הכאבים שלי. מבקשת מהבעל שיביא אחות כדי שתבדוק את הפתיחה וההתקדמות ולפי זה אחליט אם אני יכולה עוד לסבול או לא.

האחות מגיעה ומבשרת לי שיש פתיחה של חמש וחצי. זה הכל?!?! עברו 5 שעות! ברגע הזה אני מבינה שכנראה יש לי עוד הרבה זמן עד שתתחיל הלידה ואני מוותרת לעצמי ועל החלום הרומנטי של לידה טבעית. תכניסו אותי לחדר לידה ותנו לי אפידורל.  זה לקח קצת זמן עד שבאו לקרוא לי לחדר הלידה. בשלב הזה כבר הייתי צריכה להיעזר בבעל שיתמוך בי ויעזור לי ללכת. הגענו לחדר, ואחרי כמה דקות הגיעה המיילדת לתת לי כותונת. תוך כדי צרחות אני מתפשטת ומתלבשת וכל הזמן מרגישה שאני צריכה ללכת לשירותים. הכאבים חזקים. אני צועקת בלי חשבון אבל בכל הפוגה רוצה לקבור את עצמי מבושה על זה שאני צועקת ככה.

הולכת לשירותים ומתיישבת. נדמה שהכאב לא עובר. לא נרגע. אין כבר הפסקה בין הצירים וכל הזמן כואב לי. איפה המיילדת? איפה המרדים? שמישהו כבר יבוא לגאול אותי מהייסורים האלה! הבעל הולך לקרוא למיילדת. הם נכנסים לשירותים ואני צורחת. המיילדת צועקת עליי ואומרת לי “אם את לא רוצה ללדת בשירותים תקומי עכשיו!” הם מרימים אותי ובכוחות משותפים מעבירים אותי למיטה. המיילדת בודקת אותי ואומרת שיש לי פתיחה מלאה ושבפעם הבאה שיש לי ציר להגיד להם ולהתחיל ללחוץ! לא הייתי מוכנה לזה! חשבתי שיש לי עוד זמן להתרגל. נכנסתי להיסטריה ומהתיאור של בעלי על המבט שלי אני מבינה שנראיתי מאוד מבוהלת. אני רק זוכרת שביקשתי ממנה לחכות רגע שאני חייבת עוד רגע אחד כדי להתכונן.

ואז התחלתי ללחוץ. וצעקתי. ולחצתי. וצעקתי. תוך כדי בין לחיצה לצעקה אני לוחשת לבעלי כל הזמן סליחה סליחה שאני מצטערת שאני צועקת ככה. אני לא יודעת כמה לחיצות היו אבל אני יודעת שפרק הזמן מהרגע שנכנסתי לחדר הלידה וקיבלתי את הכותונת ועד הרגע שרותם יצא עבר נצח. נצח של 15 דקות.

 

רותם נולד בשעה 14:15. כל הלידה מהרגע של ירידת המים ועד הגעתו לעולם ארכה 7 שעות ו- 15 דקות. כל שנייה מהזמן הזה מתגמדת לעומת הרגע שאחרי. השקט. המבט הראשון לעבר הדבר המופלא שיצרתי. צריבה של הפנים המושלמות האלה בזיכרון.

 

במבט לאחור אני יכולה להגיד שלידה זה הדבר הכי לא צפוי שיש. הגעתי לבית החולים כשבתיק היו לי דיסקים עם מוזיקת רקע, תוכנית לידה מסודרת ובסוף שום דבר מכל הפריטים האלה לא יצא מהתיק. הכל קרה כ”כ מהר שאפילו תמונות ממהלך היום אין לנו  (חוץ מתמונות אחרי שרותם יצא והאחות שאלה את בעלי אם הוא לא רוצה לצלם). בשורה התחתונה: תתכננו אבל תהיו גם מוכנים לכל דבר וכל הפתעה לאורך הדרך. ההמתנה שווה כל רגע!

<
p class=”MsoNormal”>