סיפור הלידה של עדי

2

סיפור הלידה של עדי

נכתב על ידי דפנה מילון

ב 7.10.03 שעה 5:38 , אור ליום שלישי, הגיחה עדי לאויר העולם. ב 5:40 נחתך חבל הטבור שחיבר בינינו 39 שבועות ו 5 ימים. הלידה התרחשה בלילה שלאחר יום כיפור (כמו שכיניתי אותו בעקבות עודפי הטמטום ההריוני: ב’ יום כיפור)-בין הלילות הכי עמוסים בשנה בביה”ח תל השומר בעקבות זרימתן הבלתי פוסקת של כל הצמות למיניהן.  
 
טרום לידה 
הכל התחיל בשישי-שבת לפני כן כשהחלטנו לנסות את ה”זירוז הטבעי” (יחסי מין למי שלא הבין) בסביבות 14:00 ובעקבותיהם הגיעו צירים שהתפתחו בסוף הערב (אחרי טיול עם הכלבה, בקושי אמנם, ארוחת ערב אצל ההורים) לפתיחה של 4 ס”מ ומחיקה חלקית ואשפוז בלילה שבין שישי לשבת (עם ברכת הרופא ד”ר קטורזה המקסים-שהלילה אני יולדת) והתהליך נתקע/נעצר. סירבנו לפיטוצין/פקיעת מי שפיר בשבת בבוקר של האשפוז ושבנו הביתה בסטטוס זה-עם הפסקת צירים מוחלטת ועם ברכת הרופא (התחלפה משמרת וכעת היה ד”ר ששר שרק 3 ימים קודם פגש אותנו עם סגירות מוחלטת כשהיה מיעוט תנועות) שתוך 24 שעות אני שבה לביה”ח כדי ללדת. הלילה באשפוז היה “נפלא”-כמעט לא ישנתי וכל הזמן שמעתי דיבורים ואנשים מחוץ לחדר (וגם פתחו את הדלת ונכנסו איזו פעם). ישנתי עם בעלי על המיטה וכדי לא לעוף לרצפה הרמנו את הברזלים בצד שלי ואני התעוררתי מעוכה עליהם וכל איזה חצי שעה רצתי לשירותים לשלשל (כך איזה 5-6 פעמים). הקיצר-רציתי רק לברוח משם. 
העברנו את הימים בנעימים ובמוצאי יום כיפור החלטנו שוב לנצל את ה”זירוז הטבעי” ב 22:00 שהוביל לצירים ב 24:00 שהצטמצמו לכל 2 דקות ונסיעה לתה”ש ב 1:30 (לא היה ממש כאב נוראי ולא רציתי להגיע לביה”ח ולשוב הביתה עם הפסקת צירים, שוב).
כשהגענו היה כמעט ריק לחלוטין בביה”ח (טוב כולם היו בחדרי לידה), חוברנו למוניטור (בעלי אומר שזה נשמע כאילו זה אומר rabbit ושואל אם יש לנו צפרדע בפנים?!) שהראה צירים די יפים, אבל כבר יותר מרוחקים טיפה (אפילו הגיעו ל 5דק’), רישום לאשפוז-ענידת סרטים על פרק היד, טיול חצי שעה (היו קצת דימומים בעקבות בדיקה שקבעה שאני בפתיחה של 5-6 ס”מ ומחיקה די מלאה, הקטע הכי טוב היה כשלחץ לי פיפי וישבתי ליד האוטו במגרש-אמצע הלילה, כוכבים מעל, והשתנתי והתנקיתי קצת-ממש חוראנית) ובעלי מדי פעם מזכיר לי ליישם את קורס ההכנה ללידה:קצת נשימות, טיפה עיסוי בגב תחתון תוך כדי חיבוק אוהב (בכל זאת יש לי צירים) ואני לא ממש מרגישה כאב נוראי והצירים לדעתי עוד הולכים ונחלשים ויש קצת עומס בחדרי לידה ומחכים שיתפנו חדרי לידה תוך כדי שכיבה על הכסאות בחדר המתנה (נמאס כבר לשבת ועייפים) ואומרים לי שבשעת הטיול שעשיתי הגיעה מישהי בלידה אקטיבית ותפסה לי את החדר שהכינו עבורי ואני מתבשרת שאקבל את חדר מס’ 7 (לעניין ה 7 יהיה עוד משחק רציני כאן בהמשך). לקראת 4:00 אני נכנסת לחדר לידה (איזה גודל ואיזה קור!!!), מתקלחת, חוקן (שבקושי מתאפקת ממנו 5 דקות) ומתרשמת מהסביבה בכלל. מתחילות לי קצת בחילות ואני מקיאה את נשמתי וכל האוכל מהיומיים האחרונים בשירותים (אחרי דחיפת אצבע קלה) ומחכים. אני כבר חושבת שהצירים נרגעו אבל האחות המיילדת (יהודית-ממש מקסימה!!!!) אומרת שהם ממש יפים ושאולי כדאי פיטוצין כי עדיין לא זזתי מפתיחה של 5 ס”מ. אני מבקשת לשקול פקיעת מי שפיר (תוך תשאול ובירור עם המיילדת שברור שהלילה אלד והביתה כבר לא אשוב לבד☺. הספקתי גם לתת לה את תוכנית הלידה והיא ממש קיבלה והסכימה להכל ונחנו קצת והיא קראה לרופא). לחדר נכנס בחיוך רחב ד”ר קטורזה המקסים (זוכרים את “עוד הלילה את יולדת”?! חה!) הוא רואה אותי ומחייך מאוזן לאוזן ואומר לי שלום ידידותי ושמח נורא. פוקע בשניה את מי השפיר (אני כמובן לא מרגישה כלום-זה לא כואב בכלל). 

כאן אעשה אתנחתא קלה ומספר דברים יש לי לכולם:  
יהיו כאן תיאורים פלסטיים (אולי מדיי) אז מי שיש לה קיבה רגישה שתקרא בזהירות. 
מומלץ לבעלים (או שלא) לקרוא את זה כדי לראות מה הם יעברו באופן כללי (אולי) וגם לנשים-בפני מה יעמדו אם לא יקחו אפידורל ונורא ירצו טבעי. תקחו בחשבון (וגם עד עכשיו הכל כתוב עם המון ו’ כל הזמן) שעברתי הכל בערך ב 40 דקות בסרט נע מסחרר וזה לא אמור להיות כ”כ מהיר-בטח שלא בלידה ראשונה, אז גם לא להיבהל מזה. 
כמו כן אני קוראת לכל ארגון מחקרי באשר הוא לבדוק את סף הכאב שלי שלא ברור לי למה אני לא מרגישה כלום, אלא רק כמעט כשאני הולכת למות (ואף צרחה או זעקה לא יוצאת ממני, אני פשוט אומרת שאני לא יכולה יותר ושותקת) והצוות הרפואי כל הזמן זורם לבדוק אם הפתיחה באמת נכונה וכל שאר הנתונים כי אני עוד מחייכת ומרוצה מהחיים (אמנם קצת חוששת ורועדת ובלחץ) אבל ממש לא כואב לי-מה זה??? 
מוטיב הצבא (טירונות/קורס קצינות-ג’יפה, חוסר שעות שינה, טרטורים-הקפצות) יחזור ובגדול בפרק האשפוז (פרט לנקיון שירותים ולא כולל תורנויות מטבח, חדר אוכל ושאר הנאות). כך ששווה להישאר להמשך. 
בקשה נוספת-תרוצו לספריית וידאו/DVD ותמצאו את הסרט “הנסיכה הקסומה” (עם רובין רייט, מלפני קצת יותר מ 10 שנים) הוא אפיין את “אהבת האמת” שהיתה ועדיין קיימת בין בעלי וביני ואיפיין חלקים ניכרים מהלידה וציטוטים ממנו (לא לגמרי מדויקים) יופיעו באנגלית. 
אני מקווה שתהנו ובעיקר תתגלגלו מצחוק, כן כן, גם מההמשך של אחרי הלידה…… 
 
הלידה 
המים נפקעו. בעקבות תכנית הלידה כבו האורות לאור חלש ונעים ומחכים. עוברות 5 דקות ובחילה נוראית עם תחושת “האוכל תיכף בחוץ” עולה בי. הבעל קופץ (מכורסת העור המשובחת בה התיישב) למצוא דלי ועד שהוא חוזר ומוצא אחד מתחת למיטה ונעמד לידי להוציא אותו-נשמעת ממני זעקת “תזוז הצידה” וסילון של איזה 2-3 מטר פורץ מהפה שלי, לכיוון שלו, מעל היד שלו ושוטף את הרצפה. הוא הולך לקרוא ליהודית (המיילדת) ולכוחות הנקיון. יהודית באה ולא נראית מוטרדת ממש ושואלת אם הצירים התחזקו (על מה היא מדברת בכלל?) ואני טרודה יותר בבחילות ושלא נעים לי שזה קרה ולוחץ לי והגוף רועד לי ומפרפר חלקית (ידיים, רגליים, שיניים נוקשות-ממש מוזר ובלתי נשלט בעליל). אני אומרת שלוחץ לי קקי ובכלל כל הקרביים ומבקשת לקום לשירותים (אחרי שהוצע לי כדור פיזיו-אבל אמרתי שלא נראה לי שאוכל לשבת עליו בכלל במצבי).


מתיישבת בשרותים עם בעלי מצד אחד ויהודית מצד שני (עם כזה קהל לא יוצא לי כלום, גם לא פיפי) קמה חזרה (בתמיכתם משני צידיי), ומקיאה עוד טיפה לכיור ליד (צריך קצת להיות מנומסים ולשמור על הניקיון) ותוך כדי עמידה אני מרגישה ורואה (וגם בעלי רואה לפניי) שנוזל לו נחיל דם מעורב, טרי, לאורך שתי רגליי, בצידן הפנימי, עד לרצפה וכבר יש שלוליות קטנות לידי (שהכפכפים שלי טבולים בהן) והמיילדת אומר שזה כי הצוואר מחוק. אני נתמכת לכיוון המיטה וליד המשקוף של חדר השירותים אני נצמדת אליו וקצת נמרחת עליו (מעין חלקיק איבוד הכרה) ומרגישה שנישמתי בדרך לצאת מגופי. בעלי אמר שגם עיניי התגלגלו. את 5 הצעדים הבאים אני לא זוכרת (למרות שאני בהכרה מלאה) וחוזרת לתחושות האמיתיות כ”כ (ולהכרה מלאה) שני צעדים מהמיטה-נשכבת עליה, המיילדת מכניסה יד ואומרת שאני בפתיחה 7-8 ולהתאפק רגע (טוב שלא ילדתי בשירותים) ומתחילה לרוץ להכין את הציוד לקבלת הילדה וליילד אותי. אני אומרת (בקור רוח מפתיע) שאני לא יכולה יותר ומבקשת אפידורל (אף צעקה לא יוצאת מהפה שלי) והעיניים שוב מתגלגלות. ואני שותקת.  
This is the cry of a suffering man…The ultimate pain. 

יהודית מחליפה אינפוזיה כהכנה לאפידורל, לא מספיקה לקרוא למרדים ובודקת שוב ואומרת שאני בלידה. בשלב זה הרגשתי שנישמתי פשוט פרחה לה מגופי ובמיטה שוכבת ה”גופה” בהכרה מלאה ואני עצמי “הרוחני” צופה מלמעלה (20 ס”מ מעל המיטה), שומעת כל מה שקורה ולא מצליחה להגיב ואם אני מדברת זה נשמע לי כאילו מישהו אחר הוא הדובר.mostly dead is slightly alive (not all dead) . רק היה חסר גם לראות איזה הבזק אור… 

המיטה מפורקת, הרגליות נשלפות וכפות רגליי מונחות עליהן, רועדות וקופצות ללא שליטה, יש גם שתי ידיות לאחיזה (בערך באזור התחת, משני הצדדים) והיא אומרת להחזיק בהן לעשות פיסוק רגליים רחב (בעלי תומך ברגל אחת והיא בשניה-בשלב הזה הרצון הוא רק להתקפל ולא “להיפתח”) וללחוץ לחיצה אחת (ואומרת לי כל הזמן שאני ממש מקסימה) ולקראת הציר הבא (שאני לא מרגישה אותו-רק תחושה שהקרביים נלחצים ועומדים שוב להשפריץ החוצה) יהודית אומרת לבעלי להחזיק את שתי רגליי וניגשת להביא את חבילת הבדים לקבלת הילדה, עוד לחיצה ויהודית מתנצלת על הגילוח ושהיא צריכה קצת לחתוך (ובעלי אומר לא נורא, בוודאי-זה לא הוא שנחתך) ואני מרגישה מעין חיכוך-הגזירה-אבל לא כואב (!!!???) ובשלישית אני לוחצת כ”כ חזק אולי איזה 5-10 שניות בכל הכוח שלי, שום זכר לנשימות ולקורס ההכנה ללידה, והיא אומרת לי לעצור ולהרגיש את הראש (עיסה רטובה, רכה נורא, מלאת שיער במקרה שלי) ובלחיצה הבאה-הילדה בחוץ. שעה 5:38.


(כמובן) תוך כדי שאני עושה קקי מהלחץ ובעלי כמעט מקיא. טוב אמרתי קודם שלוחץ לי. הילדה עליי, על הבטן, לא בוכה, תופסת את החוט של העירוי-מקסימה. אני לא מאמינה שזה היא עליי ושזו אני מתחתיה ושיש לי ילדה מחוץ לבטן. 9 חודשים הסתיימו בכזו מהירות ועכשיו מתחילים החיים. יהודית אומרת לי שהיא צריכה לחתוך את חבל הטבור ולא יכולה לחכות שבעלי יעשה זאת. שעה 5:40. 7-10-2003. אח”כ מסתבר לי שיש דם טרי שפורץ ממני החוצה וקראו לרופא דחוף שיבוא לראות מה זה. עד שהרופא הגיע באו עוד 3 אחיות להרביץ לקטנה שלא רוצה לבכות (אבל היא ורודה ונושמת טוב עם טונוס מעולה ואפגר 10/9. למה לבכות, למה?) וקראו לרופא ילדים שרק התקרב אליה והיא השמיעה ציוץ “אה” שהספיק לו. ממש לא בכי-סוף סוף מישהו שלא חושב שחייבים לבכות!. בינתיים שמעתי שהיא שוקלת 2885 גרם (רק שבוע לפני כן הוערכה כ 3000-3100גרם) ושאלתי לגבי התורשה במשפחתי-ואכן האצבע השנייה בכף רגל היא הכי ארוכה. הבעל לוקח אותה צמוד אליו ומקשקש איתה, לתינוקיה, לאזור התינוקות ה”טריים”. בהמשך האשפוז היא מועברת ליחידת מעבר כי נטלתי תרופות מסוימות בהריון שבעקבות כך נדרשו 24 שעות ראשונות להשגחה (רק לקראת סוף היום הסתבר לי שזה יהיה 4 ימים במקום 24 שעות, יומיים מחוברת למוניטור ויומיים ללא. מקדם היסטריה והוראות חדשות. אכזבה והלם והאשמה עצמית נוראית שהתבררו בהמשך כלא סוף העולם ואולי אף היו לטובה). 

עכשיו גם השיליה צריכה לצאת רק שהיא לא כ”כ יודעת את זה. מזריקים לי פיטוצין לכיווץ הרחם, לוחצים קצת (וזה כואב ומרגיש שכאילו פיפי נשפך לי מהאזור המדובר ולא מהשופכה) ועוד כמה דקות ולחיצות של יהודית וגם השיליה בחוץ. תקינה ובמצב טוב לדברי יהודית. זה הקטע היחיד שבעלי “פספס”. 
הבעל חוזר עם דיווח מהשטח היכן הושארה הילדה ושתועבר ליחידת מעבר בעוד שעות בודדות ואז אוכל לפגוש אותה ולהניק-6 שעות אחרי הלידה.  
ובינתיים מגיע הרופא התופר/החייט ה… אינני יודעת את שמו עד היום-כנראה בוריס-אבל רשמית אני מבטיחה שאם יהיה לי אומץ ואם אפגוש בו שוב הוא “יחטוף” ממני ( (My name is… prepare to dieעל חוסר עדינות ותחושת כאב איום ונורא וזוועה שעברתי בגללו-הרבה יותר גרוע מהלידה. 
איך שהוא הגיע ישר הוא תקע לי קטטר לניקוז (כואב) וכצ’ופר שתי זריקות באזור שהוא עמד לתפור ואני ראיתי כוכבים. אז יש כאב שאני מרגישה! הרעידות חוזרות בענק, כף היד של בעלי נאחזת בחוזקה-שלא יזוז לשום מקום, והוא מתחיל לתפור-למרות שההרדמה עוד לא ממש מורגשת ותוך כדי תוחב לי ספוגיות וקורא ליהודית לעוד חוט ועוד ספוגיות ומשהו שנקרא עכבר – מעין טמפון 4-5 ס”מ קוטר שנדחף פנימה בכוח ונשלף עוד יותר בכוח ובמהירות וכל תנועה שלו כואבת לי והוא לא עוצר לשניה והגוף מנסה לברוח והוא אומר לי להתקרב (לא רוצה….) ומושך אותי עם הסדין ואני כבר עוד רגע פורצת בבכי ואומרת לו להרגע לרגע ולתת לי לנוח/לנשום לשניה בין תפר אחד לשני כי אני כבר לא מסוגלת יותר והוא:אני תיכף מסיים ולא עוצר. אוףףףףףף. There will be blood tonight!)). כך זה נמשך איזה 20 דק’ (מה הוא עשה שם מקרמה?). זמן שנראה יותר ארוך מכל דבר אחר שעברתי עד רגע זה. 

בסוף גם זה נגמר ושלווה נופלת עליי. מנקים קצת את המיטה, שוטפים אותי באזור שעבר טראומה עם איזה קערת מים חמימים (שום דבר כבר לא אכפת לי מה ייגע שם) וזה דוקא די נעים. רק כל מה שמתקרב אליי ועומד לגעת בי – מקפיץ אותי אינסטינקטיבית למקרה פגיעה. אני בעיקר המומה. אחרי כמה דקות מגיעים אליי, מחליפים לי חלוק, שמים מיטה ליד ואומרים לי לעבור אליה לאט לאט (למה?! אסור לרדת מהמיטה ולעבור למיטה ליד, מה כבר עשיתי שצריך כזו עדינות-טוב אני לא אתווכח) המעבר מסורבל משהו-לתמוך עם יד ימין, להעביר רגל אחת, אח”כ את הישבן, רגל שניה (לא בטוח שהכל היה בסדר הזה) ובסוף לשכב שם. מסיעים אותי החוצה מהחדר (הבעל מהר אורז את מה שבקושי הספקנו להוציא-טבלת שוקולד וסוכריות-הצוות לא רצה לגעת ובמילא לא הספיק) ואני מוצאת את עצמי ברחבה של חדרי הלידה, ליד הכניסה לחדרים אחרים-כי אין מקום בהתאוששות. טלפון להודעה למשפחה (שבכלל לא סיפרנו על האשפוז וההליכה לביה”ח לילה קודם) וגם להכרזה רשמית בפורום ומחכים. כולם עוברים לידי ומחייכים, ומזל טוב מכל עבר.


בינתיים מתחלפת משמרת-משה המיילד עובר ושמח לראות אותי (הוא עוד זוכר אותי מהמשמרת של שישי בלילה) וצועק כזה מזל טוב מקצה המסדרון שאח”כ שואלת אותי אחות אם אני עובדת בביה”ח או משהו-כי משה מכיר אותי כ”כ טוב וכ”כ התלהב לראות אותי. התשובה שלילית למי שלרגע חשב אחרת. פשוט כבר כולם ידעו מי אני (זו שלא כואב לה והיא בכזו פתיחה וצוואר מרגרינה בלידה ראשונה). אני שומעת צרחות של אחרות ולא מבינה על מה ולמה וצוותים נכנסים לחדרי לידה ובכי של תינוק. כך אני שוכבת לי עד שמסיעים אותי לאזור חדרי ההתאוששות בסביבות 7:00.