סיפור הלידה של לילך

לילך יזהר 16.10.07

 

יום ב’, 15.10.07.

 

שבוע 34+3, התיק לבי”ח טרם הוכן. כולם אומרים שיש לי ימבה זמן, אבל מודים שהבטן ירדה.

השעה 21:00 בערב, זוג שכנים חדשים בישוב באים להתייעץ עם דורון (הבעלול) על דא ועל הא.

בשעה 21:30 מתחילים כאבים, מהר מאוד אני נזכרת מאיפה הם מוכרים לי.

צירים.

 

מופיעים כארבע פעמים, בהפרש של 10 דקות זה מזה.

 

אני חושבת לעצמי: עוד שניים ואגיד לדורון, ונפסיק את המיפגש החברתי וניסע לבי”ח.

ואז הם נפסקים.

אחרי שהשכנים הולכים, אני מספרת לדורון, ואומרת: אבל הפסיק. כנראה שיש זמן.

מתקשרת לרופא הנשים שלי, והוא אומר שאם חוזר, לנסוע למיון.

ורק ליתר בטחון, מסדרת את התיק.

בהתייעצות משותפת מחליטה עם דורון לשים את התיק בבגאז’ של האוטו שלי.

הוא מסכים ושם את התיק באוטו. הולכת לישון.

 

יום ג’, 16.10.07.

שבוע 34+4, מתלבטת בבוקר האם לרדת לקופ”ח לעשות מוניטור.

מכיוון שמאז הערב לא היו צירים, מחליטה לנסוע לעבודה כרגיל (התיק באוטו) , מקום עבודתי הוא במרחק 7 ק”מ מהבית.

מספרת במשרד על הצירים מאמש, וגם לחברה טובה בטלפון שנוסעת לסדנת פימו (אליה נרשמתי גם אני ולפני כשבועיים ביטלתי, מסיבות עייפות במהלך רוב שעות היום…)היא אומרת לי – עזבי, זה ברקסטון היקס…יש לך עוד חודש לפחות…אני מאחלת לה יום כיף, והיא אומרת – גם לך! איזה יום כיף כבר יהיה לי במשרד? אני שואלת, ולא יודעת מה מחכה לי…

השעה 10:36 בבוקר, אני יושבת על הכסא במשרד ומדברת עם ספק בטלפון.

פתאום מרגישה שבורח לי…פיפי…טיפה ועוד טיפה…

ואז נופל לי האסימון. ירידת מים.

מהר הולכת לשרותים, בדרך אומרת לממונה עליי “לאה, יורדים לי המים…”

בשרותים נשפכים מפלי הניאגרה, אבל זה לא הכל. אני ממשיכה לדלוף.

יוצאת מהשרותים, ניגשת לטלפון להתקשר לבעל. חברה מהמשרד אומרת: לדורון? כבר הודעתי לו.

עכשיו ההתלבטות: איך נוסעים לבי”ח? ברור שאיני יכולה לקחת סיכון ולנהוג.

 

יש החלטה. נוסעות איתי 2 חברות מהמשרד, האחת נוסעת איתי הביתה ברכב שלי (שואלת אם אני רוצה שהיא תנהג, אני – “גיבורה גדולה” אומרת – לא, זה בסדר)והשניה ברכב מפעל אחרינו.

 

מגיעים אלינו הביתה. אני נכנסת הביתה, רצה מהר לחדר, מחליפה בגדים, מורידה תכשיטים. יוצאת, נועלת, לוקחת את התיק מהאוטו שלי ומעבירה לרכב המפעל. החלטנו שהן תיקחנה אותי לבי”ח (לא בא לי לנסוע באמבולנס).

 

השעה 12:00 בערך. מגיעים לבי”ח נהריה. במקביל מתקשרת לדורון, הוא בדיוק הגיע ומחנה. עוד 5 דקות והוא איתי. סוף סוף. לא יודעת איך ילדו הנשים פעם, בלי הבעלים לידם…

במיון יולדות בודקים אותי, המוניטור תקין , פתיחה 1 ס”מ, צוואר מחוק 80%. אין מיעטו מי שפיר.

יש זמן.

 

הרופא אומר לי שבשבוע זה מאוחר כבר לתת את הזריקה להבשלת הריאות, עד שתשפיע הן ממילא תתפתחנה. מצד שני זה לא מאה אחוז בטוח, אז אין זירוז.

עד מתי? אני שואלת, הוא אומר, עד שבוע 36.

אז מה זה אומר? מאשפזים אותך עד שבוע 36 או עד שתתפתח לידה, מה שקודם.

מה???

עכשיו אני צריכה לחכות פה בבי”ח עוד 10 ימים???

הרופא אומר, יש סיכוי כזה.

רק מהעצבים מרגישה איזה ציר…

אחרי חצי שעה עוד אחד חלש…עוד 40 דקות עוד אחד…

לא סדיר אבל ישנו. מרגיעים אותי, שזה יכול להימשך ככה שבוע. אני לא נרגעת…

 

השעה 15:00 בערך.

מאשפזים אותי בהיי ריסק.

 

מתחילים צירים. לאט, בהתחלה לא קבוע במירווחים בין לבין, ובעוצמה, מהר מאוד נהיה אחיד במירווחים, כחצי שעה אח”כ – בעוצמה.

 

בשעה 16:00 הרופאה באה לבדוק אותי. פתיחה 2:00.

היא אומרת, עוד שעה אבוא לבדוק ואם ימשיך ויתקדם נעביר אותך לחדר לידה.

רוצה אפידורל? כמובן, אומרת אני, אמירה מיותרת אגב כפי שיסתבר בהמשך.

 

כמובן שכצפוי, היא מתעכבת ומגיעה לקראת 18:00.

בינתיים דורון בדרך חזרה מהבית עם השלמות לתיק (כשמכינים בלחץ שוכחים דברים…) לאחר מקלחת טובה (אוף אני מקנאה בו…).

בדיקת פתיחה – 4 ס”מ. קדימה לחדר לידה, הרופאה מבטיחה לשלוח אלונקאי לקחת אותי, ברגע שהוא מגיע אני מעדכנת את דורון במיקום המדויק.

מגיעים לחדר לידה, ולמלאכית שבמיילדות – זיוה.

היא מקבלת אותנו לחדר 7, רואה שהוא לא נקי ומעבירה מיד לחדר 6.

היא אומרת, אני אחראית גם על יולדת בחדר הצמוד, והיא ממש קרובה ללידה. אני, שלא שמעתי טוב (לא ממש מפוקסת בין הצירים) אומרת – היא או אני? היא, עונה זיוה, את לא קרובה ללידה, יש לך עוד זמן…

מנסיון קודם אני אומרת לה – אל תהיי בטוחה…

 

הצירים מתגברים במהירות. המרדים מגיע ומחתים אותי על הסכמה לאפידורל. מוציאים את דורון החוצה.אוי…אני צריכה אותו כ”כ, דווקא עכשיו…המיילדת אומרת – אם תרגישי לחץ, תגידי…המרדים מחדיר את המחט, בין ציר לציר.כשהוא מתחיל להחדיר את התרופה אני מנסה לעצור אותו – חכה, נראה לי שאני מרגישה לחץ…אבל מאוחר. האפידורל בפנים.

תוך חלקיק שניה אני אומרת, אני חייבת לשכב אני מרגישה את הראש…עוד חצי דקה והגוזלית בחוץ. בשעה 19:25, 2.200 ק”ג של מתיקות ואושר מחליקים החוצה, בלי אף קרע ובלי להזדקק לתפרים.

תוך חצי דקה נוספת – צעקה, כנראה שהריאות שכה חששתי שלא יהיו מפותחות, מפותחות בהחלט.

מניחים אותה עליי (פעם ראשונה לאחר לידה), ואני על סף התעלפות מאושר.

דורון מתבקש לחתוך את חבל הטבור ולא מסוגל מרוב התרגשות.זיוה חותכת.

מגיעה רופאה שהיתה בכוננות מבעוד מועד, לבדוק את הגברת. לא אותי, אותה. היא בודקת ואומרת שהכל בסדר.אפגר ראשון – 9, שני – 10.

בינתיים מוציאים לי את האפידורל מהגב. בדיעבד, חבל שהוציאו…

 

לוקחים את הנסיכה לפגיה (לא בגלל המשקל, בגלל שבוע הלידה) ואומרים שהיא תצטרך לשהות שם כ-4 ימים. עד שבוע 35 מלא.אם הכל יהיה בסדר טפו טפו טפו…

 

עוד שעה אני שוכבת בחדר הלידה, רוב הזמן דורון איתי.

פתאום המיילדת רואה שאני עדיין מדממת…קוראת מהר לרופא. הוא מגיע ובודק – הרחם מלא קרישי דם. מנסה להוציא ידנית (אני עדיין תחת השפעת האפידורל) ומוציא את הרוב. לאחר חצי שעה בדיקה חוזרת, ואני עדיין מדממת אבל פחות. בדיקה חוזרת של הרופא מגלה שלא הכל יצא ויש עוד קרישים שלא נפרדים. צריך גרידה. אבל האפידורל כבר אינו משפיע…

אני מועברת לחדר ניתוח , מקבלת הרדמה מלאה ועוברת גרידה…

חדר התאוששות.

כרבע שעה ארוכה, מחכה שיעברו צמרמורות הקור הבלתי פוסקות. 3 שמיכות מעליי ועדיין קר לי.

דורון מגיע.

מבקשת לשתות, עוד לא נותנים לי אבל האחות מרטיבה את שפתיי בכל פעם שאני מבקשת.

אני מועברת לחדר במחלקה מול עמדת האחיות, השמור לבנות לאחר ניתוח.

הלידה הסתיימה. השעה 23:00 בערך.

 

 

לילך יזהר נולדה ביום 16.10.07, בשעה 19:25, בשבוע 34+4, במשקל 2.200.

שהתה בפגיה 4.5 ימים, שוחררה הביתה בתאריך 21.10.07 במשקל 2.135 ק”ג.

 

[/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]