סיפור הלידה של ירדן

סיפור הלידה של ירדן – 28/11/07

 

תאריך הלידה המשוער היה צריך ביום שישי 23/11/09. באותו יום אני ואמיר המשכנו לעבוד במרץ בבית, להשלים את סידור החדר, לנקות את החצר, לצבוע דברים בבית. ביום שבת הרגשתי להרגיש גרד בגוף, אבל ייחסתי זאת לרגישות לחולצה ישנה ששמתי על עצמי. במוצאי שבת, במהלך צביעת הבית הרגשתי בהפרשה רירית (חלזון) ולא ידעתי מה לעשות, האם לפנות לחדר הלידה או לאו. החלטנו להמתין ולחכות אם מתפתח עוד משהו, אך לא ארע כלום.

ביום ראשון הגעתי לעבודה כרגיל, ההפרשה הרירית עדיין נמשכה מדי פעם והגרד הציק לי.

גם ביום שני הגעתי לעבודה כרגיל.

ברקע, אמא שלי ואמא של אמיר כל הזמן התקשרו על מנת לבדוק אם קורה משהו.

ביום שני אחר הצהריים נבדקתי על-ידי רופא הנשים שלי, וסיפרתי לו על הגרד. הוא אמר לי: הפתרון הוא בכך שתלדי, אם זה יימשך צריך לבדוק את תפקודי הכבד.

ביום שני בערב אמיר הביא את השטיח שתכננו לשים בחדר של ירדן, ובכך הושלמו סופית ההכנות לחדר. עשינו הליכה קצרה ברגל עד לסופר במרכז המסחרי, על מנת לזרז קצת את העניינים. אני כבר הרגשתי כבדה ומלאה.

התעוררתי באמצע לילה עם תחושה קלה של התכווצויות, היה ברור שזה צירים, אבל מינימאליים. לא יכולתי להמשיך לישון, את רוב הזמן ביליתי מול המחשב. בבוקר אמיר הלך לעבודה כרגיל וסוכם שאעדכן אותו במה שקורה. ההתכווצויות המשיכו אבל לא באופן אינטנסיבי, ישבתי מול המחשב, על התוכנה שמודדת את תדירות הצירים ובדקתי מדי פעם. ידעתי שהלידה צפויה בקרוב ולכן עשיתי סידורים אחרונים בבית (כביסה, בנק…). ניסיתי גם לישון קצת, אך בלא הצלחה. הייתה זו תחילתה של תקופה ארוכה בלא שינה בלילות, כך מסתבר בדיעבד… .

ההורים וקרן ניסינו להתקשר אליי בטלפון אולם העדפתי לא לענות. בסופו של דבר, לקראת ערב, לא התאפקתי ועניתי לטלפון של קרן, שהייתה סקרנית לשאול האם כבר קורה משהו. ההפרשים בין הצירים היו כמה דקות, הם לא היו כל כך ממושכים ובטח שלא כל כך חזקים, אולם לאור העובדה שזה נמשך כבר זמן רב, רציתי כבר להיבדק בבית החולים. סיכמתי עם אמיר שיגיע הביתה ואז ניסע. בינתיים נכנסתי להתקלח כי ידעתי שמקלחת יכולה גם היא לזרז.

 

הגענו לחדר הלידה בהדסה הר הצופים בשעה 19:00. היה שם שקט מאוד. מישהי אחת ילדה באותו הרגע, וחדרים אחרים היו ריקים.

לאחר בדיקה התברר שהגעתי עם מחיקה 100% ופתיחה של אצבע וחצי, שמהר מאוד הפכה לשתי אצבעות. די התאכזבתי כי חשבתי שהגעתי בשלב הרבה יותר מתקדם. המיילדת דרורית אמרה שנראה לה שהיא תיתן לנו להסתובב קצת בחוץ לפני שתקבל אותנו למחלקה. אולם כשהבחינה שמדובר באיחור של 5 ימים יחסית לתל”מ , החליטה לקבל אותנו כבר עכשיו. היא הציעה לעשות סטריפינג וחוקן ואני הסכמתי כי רציתי לקדם את העניינים. במהלך הסטריפינג, שלא היה מורגש או כואב בכלל , היא ציינה כי המים יורדים ולכן בוודאי יש סיבה לקבל אותי כבר עכשיו לחדר הלידה. אני כשלעצמי כלל לא הרגשתי בירידת המים.

מאחר שלא היה לחץ בחדר הלידה זכינו לקבל את החדר “הטוב ביותר” שיש לו  חלון פנוראמי המשקיף על כל ירושלים. בחדר ראינו טלוויזיה (בחדשות דיברו על ועידת אנפוליס), אכלנו ארוחת ערב, דיברנו בינינו וגם בטלפון עם ההורים ועם ריטה, וקפצתי על כדור פיזיו. לאכזבתי הרגשתי שתדירות הצירים דווקא מתמעטת ושהם פחות חזקים. במהלך הזמן הגיעה עוד יולדת לחדר הלידה, והושמה בחדר שלידנו. שמענו את הצעקות שלה (היא לא הספיקה לקבל אפידורל) וזה הפחיד מאוד. בתוך זמן קצר היא ילדה.

כך עברו להן 6 שעות של המתנה בלא כל התקדמות. הצוות הרפואי שנכנס אלינו אמר שלאחר 6 שעות מומלץ כבר להתחיל לזרז את הלידה, ולכן חוברתי לאינפוזיה וקיבלתי פיטוצין. עקבנו בדריכות אחר דופק העובר במוניטור, ופעמים רבות החיבורים לא היו מונחים טוב על הגוף שלי, כך שלעתים הדופק היה נעלם וזה עצבן ואף הפחיד מאוד.

כעבור זמן מה, נראה לי בשעה 2:00 כבר התחלתי להרגיש צירים כואבים ותדירים. ביקשתי מהמיילדת החדשה שהגיעה (רחל) לבדוק את הפתיחה, והיא אמרה שיש פתיחה של 4 אצבעות. הייתי בשוק, כל כך הרבה זמן עבר ורק 4 אצבעות! עם 4 אצבעות רק מגיעים לחדר הלידה ונראה שההמשך הצפוי יהיה ארוך מאוד, לפחות עוד כמה שעות, ואני לא יודעת האם אוכל להמשיך עם הכאבים האיומים של הצירים. לכן ביקשתי אפידורל. המרדים שהיה באזור נכנס, הכניס את הציוד בעודי סובלת מכאבים חזקים. גם הדקירה של האפידורל הייתה כואבת ביותר אבל קצרה. לאחר מכן חזרתי לשכב במיטה. בהמשך שמו לי קטטר משום שהאפידורל מקשה על הוצאת שתן באופן טבעי. כל ההתעסקות הזו עם גופי, והחדירה אליו היוו עבורי משהו שלא הייתי רגילה אליו. התחושה של חוסר השליטה עם מה שקורה לי, ואי הידיעה מפני מה שהולך לקרות בהמשך, וכמה זמן זה יימשך (בייחוד הכאב) מילאה אותי עד מאוד.

לאט לאט הפסקתי להרגיש כאבים בעוד שהמוניטור הראה דווקא על צירים חזקים. כתופעת לוואי של האפידורל הרגשתי רעידות והתכסיתי. כך עבר זמן ממושך שבו אני שוכבת במיטה ואמיר על-ידי. אמיר כבר נרדם ואף אני נמנמתי, אולם לא לזמן רב, משום שלאחר מכן התחלתי להרגיש את “צירי הלחץ” באזור פי הטבעת.

הכאבים הלכו והתגברו בסביבות השעה 6:00. בהמשך המיילדת בדקה אותי שוב ואמרה שיש פתיחה של 10 אצבעות, וכשאהיה מוכנה ניתן להתחיל ללחוץ. אמרתי – בואי נתחיל עכשיו. וכך היה.

בגלל הכאבים והלחץ מכל מה שקורה, התקשיתי לעשות נשימות ולחיצות חזקות כפי שלמדתי לפני כן. הייתי מודעת לכך שאני לא פועלת בצורה נכונה וזה הכניס אותי שוב ללחץ, אבל המשכתי ללחוץ בכל מקרה. בשלב מסוים המיילדת קראה למיילדת נוספת ושתיהן הרימו ברגליי ואני לחצתי. בשלב מסוים המיילדת אמרה שצריך לבצע חתך ושיש האטה בדופק של העובר, אבל אני ביקשתי לעכב את החתך ולהמשיך ללחוץ. או אז אמרו לי שחלק מהראש כבר יוצא, והורדתי את ידי למטה כדי לגעת בו. הוא היה לח, ומיד הרמתי את היד כדי לראות במה נגעתי. בלחיצה האחרונה הרגשתי כאב שונה וחד. בדיעבד התברר שזה היה בגלל החתך שהמיילדת עשתי לי ובגלל החתך הנוסף הספונטני שאירע לי. בסופו של דבר השלמתי כ- 4 סטים של לחיצות. את רגע יציאת הגוף אני בכלל לא זוכרת, אני בכלל לא זוכרת שירדן בכתה, אבל אמיר אמר לי מאוחר יותר שכן.

מייד שמו אותה עליי, ואני הייתי עדיין כולי בהלם. לאחר זמן קצר אמרה לי המיילדת שצריך לקחת אותה הצדה, ואני ביקשתי להשאיר אותה עוד, אבל היא שכנעה אותי שצריך לשמור על חום גופה. לקחו אותה לטיפול בצד, ובינתיים אמיר היה לצדי ואני הייתי עדיין בהלם. לאחר מכן הביאו אותה חזרה אליי, והמיילדת (החדשה) ניסתה לעזור לי להניק אותה, אך לא כל כך הצלחתי, וזה גם הכניס אותי ללחץ.

באותו זמן כבר היה אור בוקר בחדר, והנוף של ירושלים נשקף מולנו. אמיר אמר שזה די משעשע לחשוב שהרגליים שלי היו פתוחות מול כל העיר.

השלב הבא היה שלב הוצאת השילייה. חיכינו קצת כי היא לא יצאה בלחיצה הראשונה, אולם אחר כך יצאה, ואף זה כאב מאוד. לאחר מכן הגיעה הרופאה לתפור את התפרים ואני הייתי כולי אחוזת חששות ורציתי לדעת בדיוק כמה זמן התפירה תמשך ולוודא ששמים עוד אפידורל כדי שלא יכאב. התפירה, כמובן, כאבה בכל מקרה.

בינתיים אמיר ישב והחזיק את ירדן בחיקו, וזה היה מרגש עד דמעות.

לאחר מכן לקחו את ירדן למחלקת יילודים ואמיר היה לצדי, אכלנו ארוחת בוקר, דיברנו בטלפון עם ההורים, ואמיר אף הלך לראות את ירדן במחלקת היילודים.

שהינו בחדר הלידה עד השעה 10:00-11:00, משום שלקח זמן עד שהגיעה הסניטרית והמיילדת (שהייתה עסוקה בלידה אחרת). המיילדת לקחה אותי לעשות מקלחת מהירה. המקלחת הייתה צמודה לחדר לידה אחר שבו היולדת הייתה מחוברת למוניטור. נכנסתי למקלחת כשרעש המוניטור מהחדר הסמוך ברקע, ולפתע כל מה ששמעתי היה רק אותו רעש הולך ומתגבר.

פתאום התעוררתי ומצאתי עצמי על רצפת המקלחת. גררתי את עצמי אל לחצן המצוקה, והמיילדת נכנס ועזרה לי לקום ולהתלבש. בדיעבד התברר שהתעלפתי, בגלל איבוד של דם רב. הגעתי למחלקת היולדות כשכולי עדיין נסערת, מלאת רגשות מעורבים והמומה, מהמקרה של הנפילה, מכל אירועי הלילה ומהאירוע הנפלא שקרה. (אמיר הלך הביתה להתארגן ולעשות הכנות). שכבתי במיטה ופשוט חשבתי לי. לקחו כמה שעות (או פחות) עד שהביאו לי את ירדן, שישנה. והשאר עוד יסופר בתולדות ירדן…

 

26/3/09

סיפור לידה זה נכתב לאחר כמעט שנה וארבעה חודשים מיום הלידה ע”י YONITKAL