למה לא כדאי לכם למהר להתגרש עם ילדים קטנים ?

למה לא כדאי לכם למהר להתגרש?

אם אתם בסביבות גיל 40 , בוודאי הבחנתם שחלק גדול מהחברים שלכם התגרש או בהליכים או רגע לפני. אז למה לא להצטרף לטרנד של גרושים גרושות?

הרי יש להם חיים, לילה או שניים פנויים לחגיגות כל שבוע וכל סופשבוע שני לבד, אין להם מריבות והחיים שלהם צבועים בצבעי הקשת. או כך לפחות זה נראה.

אבל רגע לפני שאתם מתכוונים לפרק את המשפחה פשוט כי זה מרגיש קל יותר לפרק, תעצרו לרגע ותחשבו כמה צעדים קדימה.

אני יודעת שהרבה מהחברים שלי מסתכלים עלי מהצד ומקנאים בזה שאני יוצאת, חיה, מבלה, שחלק מהזמן אני כמו רווקה בלי ילדים ושהחיים שלי יפים,

כי יש להם בבית בן זוג שכבר לא מעריך אותם, לא מתחשב, הם מובנים מאליו, הם שכחו מה זו תשוקה ואיך זה להרגיש נאהבים.

הם בטוחים שאחרי הגירושים החיים ורודים ושאנשים יעמדו אצלהם בתור וכל אחד יהיה יותר מושלם מהשני.

אז תנו לי לספר לכם סוד קטן – עולם הדייטינג הוא למעשה שוק בשר.

אנשים יוצאים מגירושין עם טראומות וצלקות שקשה לרפא.

הם סוגרים את הלב, תשושים, במירוץ אינסופי אחרי הזנב של עצמם ואת כבר יודעת שלדייט הבא תגיעי שמחה ומלאת אופטימיות כדי להתרגש ואולי אפילו להתאהב,

אבל בסופו של דבר תמצאי את עצמך יוצאת עם מישהו רק כדי לגלות אחרי תקופה שגם לו יש שריטות קשות ואחרי כמה זמן את תוהה עם עצמך אם לא היה עדיף פשוט להשאר עם האבא של הילדים שלך ולנסות לתקן..

כי עכשיו, כשהילדים גדלו, וכבר יש הרבה פחות סטרס במערכת, אולי זה היה יכול להצליח ולעבוד.

אבל אנחנו בטוחים שהדשא של השכן ירוק יותר.

אנחנו דור של נשים עצמאיות וחזקות ואנחנו יכולות לנהל ולכבוש את העולם, אבל תאמינו לי, שזה לא שווה את זה.

הילדים שלנו זקוקים לתא משפחתי מאוחד כדי לקבל בטחון ואם נקלעתם להליך גירושין ארוך, מתיש , פוגע ומייגע בשביל לספק את האגו הפגוע של אחד מהצדדים, זה הולך להיות קרב של מלחמת התשה שאין בו מנצחים, אלא רק מפסידים, והילדים שלכם, הם הראשונים להפגע.

אני יכולה לומר שלהיות גרושה עם ילדים זה לא קל. זה אפילו קשה. מאוד. במיוחד כשהם קטנים.

מכל הבחינות – פיזית, נפשית, כלכלית, את עוברת למצב של הישרדות אם בן זוגך החליט שהוא מתנער מאחריות.

ומערכת המשפט? היא תעזור לכם או שלא, עם הליכים ארוכים, מייגעים, מסורבלים, ובסופו של דבר זה תלוי על איזה צד השופט קם בבוקר או כמה טוב עורך הדין של בן זוג שלכם יודע לשקר.

ובינתיים? אתם מותשים. בן הזוג מותש, והילדים מוזנחים איפשהו באמצע, מנסים למצוא יד להאחז בה אבל אתם עייפים, עסוקים, כועסים ופגועים והלב שלכם סגור.

כשאנחנו במערכת יחסים ארוכה, אנחנו לוקחים את בן הזוג שלנו כמובן מאליו ואז אנחנו מתגרשים ומבינים עד כמה.

אנחנו לוקחים כמובן מאליו את זה  שיש שם מישהו שנמצא איתנו בבית לחלוק במטלות.

אנחנו לוקחים כמובן מאליו את זה שיש מי שיקום לילדים בלילה, יעזור עם מקלחות או ארוחת ערב.

אנחנו לוקחים כמובן מאליו את זה  שיש מי שיסחוב עבורנו את הקניות בסופר.

אנחנו לוקחים כמובן מאליו את זה שיש לנו עם מי לשבת בערב לראות טלויזיה ולהניח את הראש בסוף יום עמוס, או קשה.

שיש מי שמחבק אותנו בלילה,

שיש מי שידאג לילדים כשאנחנו חולים.

אנחנו לוקחים כמובן מאליו את המשפחה שלנו.

את זה שבשבת בבוקר אנחנו יוצאים עם הילדים כתא משפחתי שכולל אבא, אמא וילדים.

את זה שבחגים עם כל העצבים והסטרס, עדיין, יש לנו משפחה.

ואז, מתגרשים.

ולרגע וחצי יש הקלה ויש אויר ונושמים עמוק ויש עולם שמחכה לנו,

אבל אז, אחרי שהאופוריה עוברת מגיעה המציאות ובחלק מהמקרים, אנחנו מבינים שאיבדנו את החבר הכי טוב שלנו.

שהמציאות הכלכלית שלנו השתנתה, שאנחנו לבד.

לקרוס או ליפול זו פריבילגיה שאין לנו, ולפעמים בני הזוג שלנו יפרגנו את זה לעצמם, ואז תצטרכו לקחת על עצמכם את כל האחריות כי יש ילדים ויש להם צרכים והחיים ממשיכים.

אנחנו מגלים שבחגים, או בשבתות כשכולם יחד, חלק בנו היה רוצה להרגיש שוב משפחה שלמה. ולפעמים קשה לנו להודות בזה, גם בפני עצמנו.

אנחנו מבינים שאולי היינו פזיזים מדי , ולא חשבנו על זה עד הסוף, כי יש לנו ילדים.

ואנחנו שוכחים אותם הרבה פעמים בדרך.

אבל גם העולם שלהם מתפורר והקרקע נשמטת להם מתחת לרגליים.

כל מה שהם היו רוצים זה לראות את אבא ואמא שוב ביחד באותו בית.

אני זוכרת את התקופה שלפני הגירושים. היה הרבה יותר רע מטוב.

הייתי בטוחה שאני אהיה מאושרת ברגע שאחיה לבד, אהיה עצמאית, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות ואני אמצא בן זוג שהרבה יותר מתאים לי.

ואכן מצאתי כמה כאלה, אבל זה לא החזיק לנצח.

עם הזמן הבנתי שאולי אם הייתי מחכה עוד קצת, זה אולי היה עובד אחרת.

עם הזמן אני מבינה שאם היינו אולי נלחמים קצת יותר בשביל להציל במקום בשביל לפרק, עם אותה אנרגיה והשקעה זה היה יכול לעבוד.

אני רואה את הילדים שלי ואיך עצוב להם שאבא ואמא לא ביחד, ואני רואה כמה כל דבר קטן מטלטל אותם ותוהה, עם לא מעט אשמה, מה אפשר היה לעשות אחרת.

היום, הייתי אמורה לחגוג את יום הנישואין ה-13 שלי.

4 שנים כמעט אחרי שנפרדנו, אני הרבה יותר בוגרת, יותר מפוכחת, יותר אחרת.

יודעת, שאם היתה הזדמנות, אולי הייתי מנסה להחזיר את הגלגל אחורה ולתקן מתוך המקום שבו אני נמצאת היום

כי אני רואה כמה כאב יש לילדים, כמה הם עדיין זקוקים לשני הורים שיקנו להם בטחון.

כי היום, הפרופורציות אחרות. הן שונות.

היום – אני זקוקה למישהו שיהיה איתי והיום בקשרים אחרים אני יודעת להעריך את זה שיש מישהו שנמצא איתי.

גם אם זה סתם לשבת מול הטלויזיה.

אבל כנראה שבמקרה שלי זה כבר לא יקרה,

תנסו להציל במקרה שלכם, לעשות הפסקה או כל מה שצריך כדי לא לאבד את מה שיש.

זה יקר ערך לפעמים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים..