איך מסתדרים לבד עם הילדים אחרי הגירושין? שיתוף אישי

2

ובכן, זה נושא שיושב לי חזק בבטן. בוער לי לכתוב, להוציא, לפרוק כי לא הכל ורוד.

אלו מכם שמתכננים להתגרש (ואני אומרת מתכננים כי גם גברים לפעמים לוקחים חלק משמעותי בגידול הילדים לאחר הגירושים), קחו בחשבון שהחיים הם לא פיקניק עם ילדים קטנים.

בדיוק היתה לי שיחה השבוע עם חבר טוב ותהינו יחד מה היה עדיף, לחכות עוד קצת עד שהילדים יגדלו ואז הרבה יותר קל או לפרק עכשיו כי המצב בבית כבר נהיה בלתי נסבל..

ואני מסתכלת על הבלתי נסבל שהיה ועל הקשה שיש עכשיו ובאיזשהו מקום חלק בי היה רוצה לחזור אחורה לשפיות, לבטחון, לשגרה, לידיעה הזו שאני לא לבד, לחיות בלי כל המאבקים והמלחמות שבן הזוג כופה עלי, להיות בשיתוף פעולה והדדיות ולהיות משפחה שלמה שוב.

מצד שני, יש בי חלק שמאוד שמח על המקום שאני נמצאת בו היום. על החופש, שמחת החיים, החוויות, האהבות, הרגשות, על הבגרות, על זה שאני פה בשבילי. שיש לי מקום.

ויחד עם זאת יש תוצאות של המצב בעקבות ההחלטה של הגרוש שלי למרר לי את החיים ולהכנס למוד של דווקא ולהקשות בכל דרך אפשרית באמצעות הילדים וזה כואב. זה קשה וזה לא פשוט ואם לא היה לי עמוד שדרה כמו שיש לי ואת הכוחות העצומים שהצלחתי לגלות בתוכי, באמת שאין לי מושג מה היה קורה עם הילדים.

לצערי הרבה פעמים אחרי הגירושים אחד מבני הזוג שמתקשה להרפות בוחר בדרך של מסלול התשה ונקמה כלפי בן הזוג השני שבחר להמשיך הלאה בחיים שלו וכשכל הדרכים להציק כבר לא עובדות, הם עוברים להשתמש בילדים. חלק לא משלמים, חלק לא מבקרים, חלק מתעקשים לצמצם את הסדרי הראיה ושוכחים שיש בתמונה ילדים קטנים שהעולם שלהם התמוטט וקרס ושהם לא אשמים שאבא ואמא לא מסתדרים. ואז זה סוחף את כל התא המשפחתי למערבולת ששואבת אנרגיות, זמן, כסף ומשאבים שהיו יכולים לשמש את הילדים בצורה הרבה יותר חכמה ומועילה מאשר לראות שני הורים שרבים ביניהם.

אז איך אני מסתדרת? שאלה טובה.

בהסכם הסדרי הראיה שלנו הגרוש שלי התעקש להיות עם הילדים רק 10 ימים ו-6 לילות מתוך חודש שלם, בידיעה שזה הולך לפגוע מאוד בהתנהלות שלי – מבחינת הקריירה, מבחינת היכולת לנהל חיי חברה או חיי זוגיות, מבחינת היכולת לתחזק בית ולהסתדר כלכלית, וזה לא פשוט.

ואז מגיע שבוע חדש ואת מתכננת תכניות ופגישות והופס. יש לך 3 ילדים חולים בבית.

אז כדאי שיהיה לכם מערך של משפחה או חברים שיכולים לעזור ולתמוך או לתת גיבוי לפעמים במיוחד אם אתם לא במצב שבו אתם יכולים להרשות לעצמכם בייביסיטר כל הזמן.

צריך המון כוחות נפשיים ויש ימים שאני נשברת ומתמוטטת פיזית ותוהה למה זה צריך להיות ככה ולמה אי אפשר להגיע להבנות והסכמות ולמה האבא של הילדים שלי מתעקש כל כך לעשות דווקא ולהקשות על מי שמגדל את הילדים שלו במקום להבין שככל שלי יהיה יותר טוב ככה לו יהיה יותר טוב ולילדים יהיה טוב יותר כי תהיה להם אמא יותר סבלנית, שמחה, אנרגטית ורגועה.

ולפעמים אני מרשה לעצמי ליפול ולשקוע קצת אבל רק קצת. ואז אני אוגרת חזרה את האנרגיות שאבדו ועושה מדיטציה, שמה מוזיקה, עושה טיהור לבית או שאחד הילדים פתאום בא עם איזה יציאה כזו וחיבוק שממיסים לי את הלב ומחזירים אותי לפרספקטיבה וממלאים אותי באהבה שנותנת עוד כוח להתגבר ולהתמודד. ויש ימים קשים. יש ימים שאני קמה איתם בבוקר ביום החמישי ברצף אחרי שלא ישנתי כל כך טוב בלילה ותוהה למה זה צריך להיות ככה ולמה לאבא שלהם לא אכפת שהם איתי כל כך הרבה ימים ברצף ולמה לא חסר לו להיות עם הילדים שלו..

אז למדתי לעשות סוויץ.

למדתי לפרגן לעצמי להוציא ולקטר, להיות שם בקושי ולהרשות לעצמי לא להיות מושלמת ולא להצליח להתמודד עם הכל.

אז הבית מבולגן, ולא שטפתי שבועיים. ולפעמים יש ערימות היסטריות של כביסה, אבל היי. אני רק בנאדם. יותר חשוב שאת הקצת כוחות שנשארו לי אשמור לילדים, אהיה שם בשבילם, אכין להם את האוכל שהם אוהבים ואעבוד כדי לפרנס אותם ולדאוג לאוכל ולצרכים הפיזיים שלהם.

ואז, מהמקום הזה שבו אני מוותרת כביכול, אני מתמלאת בכוחות מחודשים ואז איכשהו מגיעים לחיים שלי אנשים שנותנים לי עוד כוח ועוד סיבה לחייך ולקום בבוקר ולהמשיך לעשות מה שאני אוהבת בידיעה שגם זה יעבור.

 

לאחרונה הילדים התחילו לעכל את הפרידה, זה בא בגלים. זה אף פעם לא באמת עובר.

במיוחד הקטנות שהיום בנות 4 וחודשיים שפתאום מתחילות להפנים ועולים להן פלאשבקים מהבית הקודם ומהתקופה שעוד היינו יחד וזה קורע את הלב והבטן לפעמים. לראות איך הן נזכרות ואיך הן עצובות וזה מעציב גם אותי. אז אני אוגרת את כל הכוחות שנשארו לי, מחבקת אותן חזק, אומרת להן שגם לי עצוב אבל שיהיה טוב ושהכל יעבור בסוף ושיהיה לנו שמח ומפרגנת להן לבכות והן מתפרקות וזה עובר.

אני יכולה להבין אותם. זה קושי.

הם לא מבינים באמת למה אנחנו לא יכולים להסתדר.

הם לא מבינים למה אבא שלהם לא מסוגל לדבר עם אמא ומנתק לה את הטלפון כל הזמן ונורא כועס עליה ועצבני כל פעם שהוא רואה אותה.

הם לא מבינים למה נפרדנו.. וזה קשה להסביר כי גם אני לפעמים לא כל כך מבינה.

וזה מפגיש אותך עם הרבה נקודות שבהן אתה חייב להיות שם ב-100 אחוז בשביל הילדים שלך ולשמור את ההתפרקות לאחר כך.

לשדר להם יציבות. לשדר להם אהבה ולהקנות להם בטחון.

ובסוף הכל עובר ומסתדר ועם הזמן הקטנות אומרות לי לפעמים שכיף להן בבית הזה וששמח להן ושטוב לנו ושאנחנו משפחה אוהבת שעושה דברים כיפיים.

אין מקום לשקוע ליותר מדי זמן. אין פריבילגיה להרים ידיים ולוותר.

יש פה 3 ילדים קטנים שצריכים לפחות הורה אחד מתפקד בשאיפה שההורה השני מתישהו יתעשת על עצמו.

ומישהו פה צריך לקחת את האחריות.

במקרה שלי- אני.

 

אז כן, לפעמים זה מעצבן ומרגיז ואפילו מייאש ולפעמים אני תוהה מה ההוא שם למעלה מנסה לומר לי ואיזה שיעורים עוד יש לי לעבור

וכשאני מסתכלת אחורה על איפה שהייתי לפני שנתיים ואיפה שאני היום אני רואה שגדלתי. המון.

אני הרבה יותר בטוחה בעצמי, יותר אוהבת את עצמי, יותר מחוברת. יותר יודעת. לא מפחדת כמעט בכלל.

אני מרשה לעצמי לחלום יותר, לזמן, אני חושבת שהייתי צריכה את הקושי הגדול הזה כדי להצליח לגדול, כדי להבין כמה אור וכוחות יש בי וברור לי ששום דבר כבר לא ישבור אותי אחרי כל מה שעברתי. ועברתי.

במקום שבו אני נמצאת מבחינת הקריירה לא תמיד יכלתי להראות כלפי חוץ את כל הקשיים ובחרתי את הנקודות בהן אני משתפת מה קורה איתי בחיים אבל אלו היו שנתיים מהקשות ביותר שחוויתי בחיי. ואני שמחה לומר ששרדתי אותן ואני מתחילה לראות את האור בקצה המנהרה.

איכשהו הכל מסתדר לאט לאט במקום, נכנסים לי לחיים אנשים מדהימים שמשקפים לי את מי שאני, שרואים אותי, שמעריכים את כל הנקודות שהאקס שלי לא יכל לסבול, שאוהבים אותי ונותנים לי להרגיש אהובה.

כאלה שמפרגנים לי ואני כל כך רגילה לקבל חוסר פרגון כך שלפעמים קשה לי פשוט להסכים ולקבל את זה אבל אני לומדת לאט לאט.

אני לומדת שיכולה להיות זוגיות אחרת. בלי דרמות. שזה בסדר ויש לי מקום לפרוק את מה שאני מרגישה וזה לא יוביל לפיצוץ.

למדתי לשים את האגו בצד. את האגו הדפוק הזה שיודע לחרב לנו מערכות יחסים ולהבין שזה בסדר להתעצבן ולכעוס ולהביע את מה שאני מרגישה וכשהצד השני באמת אוהב הוא יהיה שם ויקשיב ויתן לזה מקום.

למדתי לתת חופש. להיות בחופש. לשחרר היצמדות, ללכת כנגד כל מה שחשבתי שאני רוצה במערכת יחסים ולגלות משהו אחר חדש ונפלא.

אבל בעיקר למדתי לתת מקום לעצמי. להיות אני.

 

אני מאוד אוהבת את מי שאני היום. מאוד התבגרתי בשנה האחרונות ואני רוצה להודות לגרוש שלי על השיעורים ועל ההדרכה וגם לשחרר אותו מהתפקיד שלו.

אני מאוד סומכת על עצמי היום ויודעת שאני אסתדר לא משנה מה.

אני יודעת שאני אמא מדהימה לילדים שלי ומעריכה את אמא שלי היום יותר מתמיד.

אני יודעת שיש לי משפחה עוזרת, אוהבת ותומכת ושמותר לי להיות חלשה לפעמים ולבקש עזרה, משהו שלפני הגירושין כמעט ולא העזתי לעשות.

אני יודעת שהילדים שלי רואים אמא שלמרות הקושי יודעת להתמודד עם שינויים, שיודעת לראות את החיים מהצד האופטימי שלהם, שיודעת להרים את עצמה, לנער את האבק ולהמשיך הלאה אחרי כל נפילה. הם רואים אמא שלא מוותרת לעצמה ויודעת מה היא רוצה וסומכת על היקום שיביא לה את זה.

אני יודעת שהם לומדים ממני המון ואני רואה את העקשנות הזו והרבה חלקים שלי בתוכם ויודעת שיש להם מה שצריך בשביל להצליח.

 

אני משתדלת להיות שם קצת יותר בשבילם. יודעת שזה זמני ושעוד שנתיים שלוש כשהקטנות שהיום בנות 4 יהיו בנות 6-7 יהיה הרבה יותר קל. הן יהיו יותר עצמאיות וכבר עכשיו זה מתחיל ממש להשתפר. יהיה לי יותר זמן פנוי ותהיה לי יותר פרטיות.

אני יודעת שעוד כמה שנים כשהם יגדלו ויתחילו לצאת מהבית, הם יהיו שם בשבילי כשאני אצטרך. אני יודעת שיש להם בטחון ועמוד שדרה בזכותי.

ובעצם , בשביל מה אנחנו עושים הכל וחיים אם לא בשביל שיהיה לילדים שלנו טוב?

אז נחזור רגע להתחלה – איך מסתדרים?

חיים כל רגע ורגע ונשארים בכאן ועכשיו . מתמודדים עם מה שבא לאט לאט ומפרגנים לעצמכם לטעות בדרך כי אתם תטעו.

משחררים את רגשות האשמה על בייביסיטר או כשהילדים הולכים להיות עם ההורים.

עדיף לילדים שלכם להיות איפה שיוכלו להכיל אותם ולתת להם את המקסימום תשומת לב חום ואהבה,

ואם כמה שעות של שקט זה מה שיטעין לכם את המצברים, קחו אותן בלי טיפת אשמה.

אחר כך תוכלו לתת לילדים הרבה יותר מכם.

בסופו של דבר, אני מאמינה שהכל מדויק והכל קורה כמו שהוא צריך לקרות. גם הקושי. ושהכל מדויק.

ואולי אם לא הייתי עוברת דרך כזו ארוכה וקשה לא הייתי שלמה עם הגירושין כמו שאני שלמה היום.

אולי לא הייתי גדלה כל כך ולא הייתי מגיעה לאן שהגעתי.

תזכרו תמיד להתחבר לניצוץ האור הפנימי הזה שלכם ולהתמקד במה שעושה לכם טוב.

 

תמצאו את החברים שיתמכו, את אלו שיתנו כתף, שישמחו,

תפנו קצת זמן לעצמכם לפעמים, מגיע לכם.

ואם אתם זקוקים לאוזן קשבת אתם מוזמנים לכתוב לי : [email protected]

חלי.