סיפור הלידה של יהונתן

 

סיפור הלידה של יהונתן

 

אני אתחיל מההריון היקר שלי,

הריון שהגיע אחרי ארבע שנים….. ארבע שנים שהיו עבורי קשות ברמה שלא ניתן לתאר במילים.

לי לא היה שום מושג בלידות, חשבתי ש”כמו כולן” מתחילים צירים טסים לבית חולים – אפידורל – תינוק… .(אני לא יכולה לסבול כאב הרי..)

בערך בחודש חמישי בהריון התחלתי לקרוא ספר על נושא הלידה (ספר שתומך בגישה של לידות טבעיות) לצערי לא זוכרת כרגע את שם הספר, אבל בזכות הספר הזה החלטתי שזה מה שאני רוצה.

לאחר מכן נחשפתי גם לפורום מדהים מדהים הזה.. ומאז אני מכורה J

לא היה יום שעזבתי את הפורום, חרשתי עליו גם אחורה וגם במאמרים.

סיפורי לידה קראתי בשקיקה.. והתכוננתי נפשית כמה שיותר.

התחלתי לחפש לי מלווה – בתחילת ההריון כבר הודעתי לאמא שלי שהיא תלווה אותי (לא ידעתי אפילו מה זאת דולה). פתאום הרגשתי שאני רוצה דולה ואת בעלי. (יש לציין שאנחנו דתיים ויש מגבלות של נידה)

חיפשתי דולה דתייה שתתן לי תמיכה פיסית ורוחנית (עפ”י פסק של רב – לי אישית לא הפריע לקחת מישהי חילונית) ומצאתי אחת כזו.

את אמא שלי הורדתי בעדינות מהרעיון, במקביל התחלתי לנהל פגישות עם הדולה אך לצערי לא הצלחתי להתחבר אליה בכלל… החשש הזה שתלווה אותי בלידה מישהי שאני ממש לא מתחברת אליה כל הזמן הציק לי אך קיוויתי שבכל זאת בלידה היא תדע מה לעשות ויהיה לנו חיבור.

בערך שבוע וחצי לפני הלידה שלי יצא לי לדבר עם חברה טובה שהיא בעצמה ילדה 3 לידות טבעיות ועלה הרעיון שהיא תלווה אותי, הרגשתי שזה הדבר הכי מתאים לי אך לא ידעתי כיצד אני מבטלת ברגע האחרון את הדולה, לא רציתי לפגוע בה.

כל הזמן התפללתי שהשם ייתן לי את המלווים הנכונים בלידה.

היו לי 3 אופציות: בעל + אמא\דולה\חברה.(שמתי לב שגם אמא שלי טיפה נעלבה שהוצאתי אותה לחלוטין מהתמונה)

באולטרא סאונד להערכת משקל נאמר לי שעובר במנח עורף לאחור, וגם עשיתי אולטרא סאונד חוזר והוא היה באותו מנח. התחלתי לפחד… הבנתי שבד”כ מדובר בלידות ארוכות ובכאבי גב קשים (מאוד סבלתי מכאבי גב תחתון בחודש תשיעי אז פחדתי עוד יותר)

 

תחילת הלידה:

ביום 28/9 הגעתי לעבודה להיפרד לשלום (לא היה לי כוח כבר) ולמחרת כבר היה ערב חג – ראש השנה.

באותו לילה בערך ב- 2 לפנות בוקר אני פוגשת חלקיק מהפקק הרירי, ממש לא הייתי בטוחה שזה זה אבל הייתה הפרשה טיפטיפה ורדרדה משהו שלא ידעתי אם אני מדמיינת מרוב רצון ללדת כבר. (שבוע 40+3)

נכנסתי למיטה ואמרתי לבעלי – “אני חושבת שיצא לי הפקק הרירי”

הבעל – “ומה זה אומר?”

אני – “זה אומר שהתחיל תהליך לידה אבל זה יכול לקחת גם כמה ימים…” (כאילו דא – בשבוע שלי זה ברור שנשאר מקסימום עוד כמה ימים 😀)

קמים בבוקר – שוב אני פוגשת בחלקיק פקק רירי, אני כבר יותר בטוחה בעצמי אבל לא 100%

חשבתי שיש סיכוי שאלד בחג…

חברתי  בלי בעלה בחג, ולא רציתי לקרוא לה ושתשאיר את הילדים אצל חברה, לכן התקשרתי בכל זאת לדולה שלי.

השעה 9 בבוקר בערך – עדכנתי אותה שאני חושבת שיצא לי הפקק הרירי ורציתי לסכם איתה איך אני קוראת לה במידה ואני אזדקק לזה בחג, באותה השיחה היא הודיע לי שהיא לא מוכנה לבוא איתי בחג ללניאדו כיוון שאין לה איפה להתארח, אלה רק במעיניי הישועה (אחרי שבזכותה נרשמתי למרכז טבעי בלניאדו ועל זה לא רציתי לוותר)

(אחרי שהבנתי שהיא לא מתכוונת ללוות אותי ירדה לי אבן מהלב J וממש שמחתי)

מרוב שהכנתי את עצמי נפשית ללידה הזאת, הרגשתי שאני יכולה ללדת גם בלי הדולה (שבתוך התהליך הייתי בטוחה שזה “מאסט” בשביל לידה טבעית) בכל אופן תהיה לי מיילדת אישית במרכז.

בזמן הזה היו לי צירים ממש לא מורגשים, חשבתי שזה לחץ של השלפוחית ולכן הלכתי לשירותים בתדירות.

 

בשעה 12:00 כבר אני ובעלי פתאום הבנו שאני בצירים, התקשרנו לאמא שלי שתבוא J (משמים בסוף אמא נבחרה לתפקיד) בעלי התחיל לארגן תיקים בלחץ (הרי אנחנו הולכים לשהות שם בחג וצריך גם אוכל וכו’ כי גם אם לא אלד אז לחזור הביתה כבר לא נוכל.)

אני לא הבנתי מה הפאניקה הזאת, הרי יש עוד מלא זמן! אני לא מתכוונת להגיע לבית חולים בפתיחה פחות מ-4! כמה שיותר בבית יותר טוב…

למזלי בעלי לא הקשיב לי, והמשיך לארגן תיקים במרץ.

כשאמא שלי הגיע משהו קרוב לאחת בצהריים הייתי במצב של צירים צפופים אך נסבלים מבחינת הכאב.

אומנם אילצו אותי להתיישב על הכדור אבל עדיין עם חיוך על הפנים.

בזמן שאני ואמא שלי מתקשקשות אני פתאום שמה לב שאני לא מצליחה לסיים משפט בין ציר לציר, ככה שאפילו לא הייתי צריכה לתזמן אותם.

כיוון שהכאב היה סביל, שלחתי את בעלי לגיסתי להביא להם אוכל (שבישלתי בזמן הצירים) וללכת למקווה. בינתיים נכנסתי עם הכדור למקלחת ושם העברתי את הצירים שעוצמתם הלכה וגברה, עד שהגעתי למצב שלא יכולתי יותר לחכות בבית..

אמרתי לאמא שלי שאני לא מסוגלת לחכות עד שבעלי יחזור, חייבים לצאת.

יצאנו לדרך והכאבים כבר היו בלתי נסבלים, אך הייתי חייבת לעבור דרך המקווה להגיד לבעלי שאני לא יכולה לחכות לו וזזתי כבר. (פחדתי שייעלב שיצאתי בלעדיו)

הדרך הייתה סיוטית – כל הדרך אני שואגת את נשמתי, ולא מבינה מה עשיתי לעצמי…

למה לא עצרתי בדרך ב”מאיר”? איך חשבתי לעצמי ללדת לידה טבעית? ישר אפידורל… איך שאני מגיעה לבית חולים!!

(בדיעבד מתביישת בעצמי על כך..הלוואי ולא הייתי חושבת לקחת)

לא ממש ראיתי את הדרך הייתי עסוקה בלהתחנן לקב”ה שיעשה לי הפסקות בין הצירים..

רק רציתי הפסקה, הכל היה כל כך צפוף ולא היה לי זמן לקחת נשימה או לחלופין שלוק מבקבוק מים. (התייבשתי מהצרחות)

לפתע אני שמה לב שאני תקועה בתוך פקק!! אמצע נתניה… ערב חג… רחוב מלא אנשים (עד היום אין לי מושג איפה הייתי ולמה נסענו דרך שם) ואני מרגישה את הראש של התינוק מתחיל לצאת!

אני אומרת (צועקת)  לאמא שלי (חייבת לציין שהיא ילדה את ארבעתנו בלידות מאוווווווד ארוכות של צירים שנמשכו יומיים – שלושה ימים ) “אמא” אני מרגישה את הראש שלו!!

אמא – “זה לא הראש שלא” “לא כל כך מהר”

אני – “אמא אני מרגישה שיוצאים לי המים” אמא… הראש שלו..

אני – “אמא תקראי לאמבולנס אני לא יכולה יותר… אמבולנס…

אמא – “גם האמבולנס לא יוכל לעבור בפקק הזה (לא היו שוליים) עד שהאמבולנס יגיע אנחנו כבר נהיה בבית חולים.”

מסתבר שבשלב זה כבר היינו די בקצה של הפקק, שכל כך קיללתי ולא הבנתי איך אני מוצאת את עצמי בתוך פקק… לא מספיק היינו בפקק גם פתאום הנורה של הדלק נדלקה, אמא כיבתה לי את המזגן, אני פתחתי מהר את כל החלונות (אני חושבת שעשיתי טראומה רצינית לעוברים ושבים שצעקתי בחלונות פתוחים)

כמה מטרים מבית החולים פתאום ראינו את בעלי, המלאך שלי (איזה מזל היה לי…) משום מה הוא יצא חצי שעה אחרינו והגיע איתנו, והוא כן מצא שוליים…

הוא מיד תיקתק עניינים, הלחיץ את השומר לפתוח לנו את השער (בזמן שאני ואמא חיפשנו חנייה רגילה) מיד אמר לשומר לקרוא למיילדת + הגיע בחצי שנייה עם כיסא גלגלים לרכב (בזמן שאני ממשיכה לצעוק שיביאו לי אמבולנס כי אני לא יכולה לרדת ברגל :-D)

מכאן הכל טס כמו בסרט, תוך חצי שנייה המיילדת (המדהימה) הגיע, עם ליווי (לא ממש שמתי לב מי)

אמרתי לה שאני חייבת אפידורל, היא אמרה לי שאין בעיה היא רק חייבת לבדוק פתיחה.

הפשיטו אותי בשניות איזה שלוש בנות אני חושבת, כל אחת לקחה פריט לבוש אחר (אני רק שאגתי ולא ממש הייתי שם) היא אמרה לי “את בפתיחה 9, הרגשתי כבר את הראש שלו”.

ואני, שעד עכשיו הייתי בטוחה שאלו כאבים של פתיחה 4.. ולא ידעתי איך אפשר עוד, לפתע מגלה שאני כבר בסוף. פתאום התחרטתי שביקשתי ממנה את האפידורל.

ואז שיניתי את גרסתי ואמרתי לה – אני בעצם התכוונתי לבוא למרכז הטבעי.. (גם ככה היא כבר לא יכלה לתת לי אפידורל אבל זה לא עלה לי לראש באותו רגע)

חוקן לא הספקתי וגם לא מוניטור היא רק בדקה לחצי שנייה שיש דופק ומהר לחדר לידה, בדרך נעמדתי על 4 על הרצפה כי לא יכולתי ללכת בכלל, הוציאו זוג מתוך חדר הלידה (כל החדרים היו תפוסים) והכניסו אותי באותה שנייה התחילו צירי הלחץ והתחלתי לדחוף את הקטנצ’יק שלי החוצה.

התנוחה הייתה הכי הכי נכונה לי, עמדתי על הברכיים ואחזתי בראש המיטה (פתאום אני לא מבינה איך אפשר ללדת אחרת) לחצתי מספר פעמים והרגשתי שמשהו תקוע לי שם….

אמרתי לה שהוא תקוע! אז היא אמרה לי שהלוואי ואצל כל היולדות העובר היה תקוע ככה J

יש לציין שבכל ציר הרעדתי את כל הבית חולים בצעקות שאין לי מושג מאיפה באו לי.

ופתאום הוא יצא, המלאך הקטן שלי משקל 3.700 אפגר 9-10. ושמו לי אותו על הבטן, חבל הטבור היה קצרצר מאוד ולכן הוא הגיע רק עד לבטן. ושאלתי את המיילדת אם הוא היה במנח של עורף לאחור והיא אמרה לי שהוא היה רגיל.

ילדתי בערך תוך רבע שעה מהרגע שהגעתי לבית חולים ובתוך ארבע וחצי שעות בערך מהרגע שהבנתי שאני בצירים..

את המלווים שלי השארתי בחוץ בזמן הלחיצות, לא הייתי מסוגלת שיהיו לידי חוץ מהמיילדת המדהימה שהדריכה לאורך הלידה.

 

בסופו של דבר ילדתי לידה טבעית, מדהימה ואינטנסיבית מאוד.

עם המלווים שהיו הכי טבעיים לי, שיכלתי להשאיר אותם בחוץ טיפטיפה כשרציתי את הלבד,

ולא הייתי צריכה להתבייש לצרוח לידם.

וגם ממש לא הזדקקתי למרכז לידה טבעית.. ככה שגם חסכתי הרבה כסף J (מרכז+דולה)

ואח”כ לקחתי איתי את התינוק לביות מלא ועד היום (חודש וחצי) הוא צמוד אלי במיטה ובמנשא ואנחנו כל כך אוהבים..

יהונתני יונק מצטיין

יש לציין שבגלל שילדתי לפני כניסת החג, זכיתי ליומיים של שקט באשפוז (לא היו מבקרים)

הכל היה כל כך מושלם! וכבר כל כך בא לי עוד אחד…

לסיכום:

אני מודה לקב”ה שעשה לי את הלידה הזאת כל כך מושלמת!– לא יכולתי לבקש את זה אחרת! (חוץ מהקרע הקטן  😉 אבל מי סופר את זה?)

ולפורום המדהים הזה, שתרם לי כל כך הרבה!