סיפור הלידה של אלון
סיפור הלידה של אלוני
בתאריך 12/12/07- תאריך כל כך יפה שחלמתי עליו- כנראה שכח המחשבה פשוט עבד…בלי סקס/עלי פטל ובשבוע 38+3 ילדתי בשעה טובה את בננו הבכור, אלון (אנחנו מפרסמים לפני הברית…). הלידה היתה קשה וכואבת…מלווה בזעקות עד השמיים- אני לא מבינה איך נשאר לי קול… והנה סיפור הלידה…
ביום שלישי בסביבות השעה 15:30 בצהריים התחלתי להרגיש גלי כאב כאלה בבטן התחתונה, שהזכירו לי את המיחושים הקלים שהיו לי בתחילת ההריון. בהתחלה התעלמתי…אח”כ התחלתי לחשוב שזה מוזר ושונה..הכאבים נמשכו יותר זמן והתגברו..יש לציין שהייתי במשמרת ערב בעבודה ותפקדתי כל היום. ככל שהערב התקרב הכאבים התחזקו…והייתי חייבת לעצור את מה שאני עושה ולחכות שזה יעבור. בסוף המשמרת שלי, כבר אמרתי לבוסית שלי שייתכן ומחר לא אגיע…כי יש לי כאבים שנראים כמו צירים סדירים… מישהי שעובדת איתי שואלת אותי מתי אני אמורה ללדת- ואני אומרת לה שכל רגע ממש שולחת אסמס לחברה שלי ואומרת לה מה אני מרגישה.
היא אומרת לי “ברור לך שזה צירים!” ואני עוד מהססת…מסמסת לעוד חברה טובה שאומרת לי “ואו!! בסוף תלדי ב12/12, כמו שרצית!!!” אח”כ נוסעת הביתה.
בבית אני והחצי מדליקים נר שמיני של חנוכה וכבר כואב לי ממש…אני מסיימת להכין את התיק לחדר הלידה ואנחנו נוסעים. ב12:30 הגעתי לתל השומר עם צירים שהיו כבר כל 3-4 דק’ והכאבים התגברו מרגע לרגע. בבדיקה- פתיחה של 1 ס”מ ומחיקה 90%, אומרים לי “התחלה יפה, לכו תסתובבו ותחזרו עוד שעתיים, למרות שבאת קצת מוקדם מדי-היית צריכה להישאר בבית קצת במים..”…
הכאבים שלי מתגברים, הבעלולי עושה לי מסג’ים ותומך בי, מדהים…נותנים לי כדור פיזיו ואני מתחילה לזעוק ללב השמיים. תוך רבע שעה ירידת מים, ועוד שעה אחר כך…שוב בדיקת רופא…1.5 ס”מ אבל אני כבר זועקת ובוכה בכי מר. עושה חוקן…הרופאה אומרת שיכניסו אותי לחדר לידה ובגלל שאני כל כך כאובה, אקבל אפידורל כבר בפתיחה הזו.
כמובן שזה לא קורה כ”כ מהר…הצירים ממשיכים להתגבר בטירוף וכל הזמן כשאני חושבת לעצמי זהו, זה לא יכול לכאוב יותר- הציר הבא מפתיע בכאב מוכפל ומשולש. נכנסת לחדר לידה. מקבלת אותי שירה המיילדת המקסימה. אני כבר צורחת, תופסת לה את היד וזועקת בצרחות. אנשים נכנסים ובודקים מי זו שצורחת ככה… שירה מקסימה ותומכת, מנסה לעודד אותי לנשום ולבעלולי נשבר הלב לראות אותי בסבלי. הוא מנסה לעשות הכל כדי לתמוך בי. בבדיקה הבאה- אני כבר בפתיחה של 5-6 ס”מ!!! והמרדימה “כבר מגיעה”.
אני זועקת וצורחת, בוכה ומתפתלת…שירה ובעלולי מנסים לעזור..אבל אני בסרט שלי ורק רוצה שיקחו ממני את הכאב הלא אנושי הזה… בסופו של דבר המרדימה מגיעה ואני כבר בפתיחה של בין 7 ל-8… הכל מתקדם מאוד מהר ואני כבר בטוחה שאני הולכת לעבור את זה בלי אפידורל…לבסוף מקבלת אפידורל ונושמת קצת- רבע שעה בערך…ואז אני בפתיחה 9 ומתחילה להרגיש לחצים…
או אז מתחלפת המיילדת במיילד- משה המקסים והמלאך. צירי הלחץ עוברים עלי בעידודם של משה והבעלולי. משה מבטיח שאוטוטו יולדים ומעודד אותי ללחוץ “לקקי, ולא מהגרון”. אני מנסה בכל הכוח ולאט לאט הלחיצות מתחילות להיות יותר אפקטיביות. משה לוקח לי את היד שארגיש את הראש…עוד כמה לחיצות במאמץ פיזי אדיר…ועם חתך שאני מרגישה בו היטב…
ואלוני פתאום עלי, אור ליום רביעי בשעה 8:25 בבוקר. סגלגל קטנטן וצורח. אני בהלם ולא מאמינה. בעלולי מתרגש כל כך ואומר לו “שלום!” אני חשה הקלה ולא מאמינה שהדבר הזה קרה לי והוצאתי אותו…עדיין אני בלחץ- שיוציאו את השלייה…עוד לחיצה אחת והשלייה בחוץ. אח”כ עוד שעה עם אלוני עטוף בחיקי. אח”כ תפרים…גם חתך וגם קרעים, מסתבר….והתפרים כואבים…
זהו. כל כך מאושרת להיות אחרי ולהחזיק את האוצר שלי. לא מאמינה שאני אחרי…שהייתי כזו גיבורה… ולא מאמינה בכלל, שאני אמא
[/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]
"מצאתי את הכוחות ללדת לידה טבעית": סיפור הלידה של שיר / אביבית זהבי בינשטוק
סיפור ההריון והלידה של נוגה ומיה - ניתוח קיסרי תאומים
