סיפור הלידה של אושר

הקדמה:

מהסיפור לידה שלי אין הרבה מה ללמוד, אני מספרת אותו מתוך ניסיון אישי שלי ואולי יש הרבה שלא יסכימו איתי.

אני רוצה להדגיש שרציתי ותכננתי לידה טבעית ביותר,האמנתי בגוף שלי, הייתי בטוחה שאני מסוגלת, אבל צפיות לחוד ומציאות לחוד J

 

ביום שבת ה 21-03-2009 בשעה 02:00 בדיוק לפנות בוקר הרגשתי צורך להתרוקן הלכתי לשירותים ועשיתי כן J חזרתי לחדר ומרוב שעמום וחוסר יכולת להירדם כתבתי שיר..(עוד מעט אפרסם אותו :-P)

אחרי כמה דקות הרגשתי שוב את אותו הצורך המיוחל, רצתי שוב לשירותים וזה כבר היה מלווה בכאב מחזור.

אחרי זה שוב אותו הצורך, יחד עם כאב מחזור..  אבל כבר לא היה מה לרוקן.אז כבר הבנתי את הרעיון. הרגע שהיה נראה שלעולם לא יגיע, הגיע. בבוקר היינו אמורים לנסוע לדייג איפשהו ליד בית שאן.הבנתי שזה כנראה מבוטל.

התחושה הזאת של “קאקי ומחזור” היו צירים… כן כן ….חיכיתי להם הרבה זמן… לא מיהרתי להעיר את הבעל  כי הוא היה ישר רוצה לנסוע לבית חולים-והתחלתי לתזמן  בשעה 5 בבוקר הצירים היו כבר כל 5 עד 7 דקות ובשעה 6 הערתי את הבחור וסיפרתי לו את החדשות המסעירות.

הוא קם לנקות את האמבטיה שעברה טיפול סיליקון חדש ערב קודם ואני המשכתי לתזמן, כל ציר אני קופאת במקום ופשוט לא יכולה לזוז..חייבת להישען על משהו ומתחילה להזיע.

בשעה 7 כולם כבר היו על הרגליים, אמא שלי בלחץ ורוצה לנסוע כמה שיותר מהר לבית החולים ואני עדיין בשלי- שעוד מוקדם. בכל מקרה נכנסתי להתקלח בעלי שמר עלי וישב על האסלה ופתר תשבץ.

יצאתי מהמקלחת התאפרתי וסידרתי סידורים אחרונים בתיק, חטפתי גלידת מגנום מהמקרר ויצאנו לדרכינו לבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, אני בעלי ואמא שלי שהייתה יותר לחוצה מכולם.

בדרך ה GPS לקח אותנו דרך שכונות של חרדים, שכונות חסומות לנסיעה בשבת… חרדים מסתכלים על הרכב שלנו ועושים תנועות ידיים מאיימות..אחרי כמה דקות יצאנו משם בשלום J

הגענו להדסה בערך בשעה 09:00 והשומר התחיל לעשות בעיות שאסור לחנות שם וכו’ ובעלי התחיל לריב איתו…בקיצור בעלי לא הצליח להפעיל עליו את קסמיו ונאלץ לחנות רחוק יותר. אני ואמא שלי בינתיים נכנסנו למבנה וחיכינו לבעלי, הוא הגיע תוך כמה דקות ואז הלכנו למחלקת יולדות? שכחתי איך קוראים לזה.

הגענו וקיבלה אותנו אחות חיננית ששכחתי את שמה, חיברה למוניטור הכניסה פרטים למחשב בדקה פתיחה ו……….. כלום! אין מחיקה ופתיחה של 1 וחצי. אמרה שמבחינתה אני לא בלידה ואני יכולה לחזור הביתה.

מכיוון שאני גרה רחוק מבית החולים היא הציעה לנו להישאר במסדרון ולבוא עוד שעה לבדיקה.

כך עשינו וכך נשארה הפתיחה. 1.

היא אמרה לבוא עוד שלוש שעות.

חזרנו למסדרון האפל, בעלי כבר נרדם על הספסלים, ואני, רציתי למות. הכאבים היו בלתי נסבלים, כלום ל-א- -ע-ז-ר-.

לא סיבובי אגן, לא כדורי פיזו לא כריות הנקה לא מסאג’ים כלום אבל פשוט כ-ל-ו-ם! כל פעם שהיה לי ציר פשוט רציתי להיות לבד ושאף אחד לא יהיה בסביבה ולא יתקרב וחלילה לא יגע. זה השלב שבו כבר נשברתי והתחלתי לבכות, הצירים היו נורא חזקים ובערך כל 3 דקות.

בערך בשעה 13:00 חזרנו אל האחות החיננית  לשמוע בשורות טובות…אבל לא. פתיחה 2 וחצי.. לפחות הצוואר כבר היה מחוק.

האחות החלה לדבר על משכחיי כאבים אבל רמזה שזה עוד מוקדם.. ושהם בד”כ לא נותנים בפתיחה כזו.

הציעה לי ללכת להתקלח. הסכמתי למרות שידעתי שזה לא יעזור.

נכנסתי עם בעלי למקלחת, עמדתי שם איזה 10 דקות וזה לא עזר, רק הטריח אותי להתפשט ולהתלבש פעם אחת יותר מידי..

נכנעתי ואמרתי לה שתכניס אותי לחדר לידה ואני מוכנה לקבל את האפידורל.

אחרי הרבה פטפוטים לבשתי את החלוק הסקסי ובשעה 14:00 בערך נכנסנו לחדר לידה.

אח איזו הקלה. סופסוף מיטה…

קיבלה אותנו מיילדת מגעילה אבל למזלי ידעתי שעוד שעה מתחלפת המשמרת.

ואז החל המרדף אחרי איש האלוהים-המרדים.

בעלי עשה עבודת קרצייה רוטנת טובה והמרדים הגיע אחרי חצי שעה כשאני מקבלת אותו ראשונה מכל היולדות שממתינות לו.

הוא החל לספר לי על הסכנות ועל מה אני צריכה לחתום, אמרתי לו שאני כבר יודעת הכול ואני מוכנה לחתום גם על מסמך שבו אני מאשרת את מותי! רק שייתן לי אותו כבר!!

טוב אז קיפלו אותי עד כמה שאפשר לקפל אישה בהריון עם צירים ו…דקרו… ועוד פעם דקרו… וזה היה כ-ו-א-ב!

בנות אפידורל זה כואב……..!!!

אבל אחרי זה הרגשתי בגן עדן. היה כל כך מענג לשכב במיטה ולא להרגיש כלום!!! אמרתי לעצמי מי צריך תנועתיות מי צריך לקום מהמיטה?? כל כך כייף!!

טוב, התחלפה לה המשמרת והגיעו 2 מיילדות אחרות שיסלחו לי אני לא זוכרת את השם,היו ממש מתוקות.

אחרי שקיבלתי את האפידורל, הזמן עבר מהר…אוי.. כמה מהר.

הפתיחה לא התקדמה ולכן בערך בשעה 17:00 תלו ליידי את הפיטוצין ואז לאט לאט התחלתי להרגיש את הלחץ לעשות קאקי חוזר, הלחץ היה ממש חזק ולא משהו שהאפידורל יכל לטשטש. בשעה 20:00 הייתה פתיחה 9 ופקעו לי את המים  ועשו את כל הסידורים שם למטה…ואז….

הגיעה הפקודה ללחוץ.

ואני נכנסתי ללחץ היסטרי. מה ללחוץ? כל כך מהר? לא רוצה..! התחלתי לבכות ..

המיילדת החזיקה לי את הרגל ונתתי לחיצה אחת והרגשתי משהו יוצא!!!

ואז הרופא אומר לי… “אל תלחצי יותר.. היא יוצאת לבד.”

ואחרי זה מוסיף ” אני לא מאמין-פעם ראשונה שאני רואה דבר כזה..”

באותם הרגעים בכיתי וצעקתי “הצילו”  בכל המחלקה,באמת אני לא אתפלא אם חשבו שאני משוגעת. אמא שלי ובעלי היו מאחורה..בעלי ליטף ובין לבין צילם את הפרצוף הסובל שלי.

אחרי כמה רגעים בשעה 20:15 היא החליקה החוצה ושמעתי את הבכי……

וכל כך פחדתי, בכיתי בהיסטריה וצעקתי “לא רוצה” (היום אני לא מבינה בכלל למה התכוונתי) בעלי שאל אם אני רוצה להחזיר אותה לבטן ואמרתי לו “כן!! אני רוצה הביתה!!”

האחות כל כך שמחה ורצתה לשים אותה עלי ונכנסתי לכזאת היסטריה ממש התחלתי לצרוח!! והיא נבהלה ולקחה אותה.

אחרי שהיא חתכה לה את חבל התבור הסכמתי להחזיק אותה..היא הייתה מדהימה… לא האמנתי שהיא יצאה ממני, איך היא נכנסה לשם בכלל…? לא יודעת איך לתאר במילים את הרגשות שהיו שם..הסתכלתי עליה.. כל כך קטנה,מקווצ’צ’ת…גדלה בתוכי, עברה את כל הדיכאונות והתסכולים איתי…נצבט לי בלב.

ניקו אותי ולקחו אותה לשקילה ולהתלבש…

3130 גרם של אושר…לא הייתי צריכה יותר מזה…

 

(בדיוק כמו בהערכת משקל J)

 

ואז אבא שלי ואחותי הגיעו גם לחדר לידה ושישו ושמחו היינו שם עד שעה 24:00 בערך.

 

 

 

 

 

כמה תובנות לגבי הלידה וכל השאר שחרשתי בפורום:

 

תנועה לא עזרה לי, מה שהכי עזר לי היה לשכב.

לא נשימות ולא כלום!

 

בעל- למי שאין לה בעל אסרטיבי וחוצפן כדאי שילמד להיות כזה.

כל דבר שקיבלתי בבית חולים היה בזכותו בלבד אחרת הייתי מחכה עוד שעות… ואני מדברת אפילו על ארוחת ערב אחרי שכבר סגרו את חדר האוכל…

 

האוכל בבית החולים מגעיל!! ולא אסטטי בכלל… הביאו לי את רוב האוכל מהבית.

 

איזור המפשעה זה הדבר האחרון שמעניין בלידה וממש לא היה חשוב לי איך הוא נראה.

ויצאתי עם קרע אחד קטן שלא דרש תפירה ולא עשיתי שום דבר להרחבתו של החור J

 

 בגדים- הבאתי כל כך הרבה בגדים ובסוף לא נפרדתי מהחלוק של בית החולים ביום הראשון וחצי מהיום השני. לא התלכלכתי אבל הכי נוח, גם להניק ולא לוחץ על שום דבר…מצד שני גם לא היו לי מבקרים בעלי אמר לכולם שלא יעיזו לבוא…בסוף רק אח שלו וחמתי באו אבל הייתי כבר לבושה בטייץ וגופיה.

 

 הנקה- אל תתחילו להניק בלי לקבל הדרכה ראשונה זה נורא חשוב אחרת הלך על הפטמות שלכן J

לא צריך לשלם ליועצת הנקה, בטיפת חלב יעשו את העבודה בדיוק אותו הדבר, אין שום סודות..האחות בטיפת חלב אפילו אמרה שהיא עושה ביקורי בית ללמד להניק ולקלח וכו’ וללא תשלום.היא הייתה אמורה לבוא היום אבל ביטלתי פשוט אין לי כוח לארח אותה J

 

 ביות מלא- הייתי בטוחה שאני רוצה ביות מלא ושמחה שבסוף לא לקחתי את האופציה. הלילה זה הזמן היחיד לנוח… והייתי כל כך מותשת לא יכולתי לטפל בה..היא הייתה איתי כל יום מ5 וחצי בבוקר עד 10 וחצי בלילה.

 

 

אמא בלידה- כל כך מקרב ומרגש אותה.

אני רואה הבדל ע-צ-ו-ם בין היחס שהיה לה לאחיינית שלי כשנולדה לבין היחס שלה אל הבת שלי.

יש לציין שאמא שלי –נורא- לחוצה אבל רציתי שהיא תראה מה זה לידה בישראל, או יותר נכון לידה היום. כי פעם זה היה שונה.

בלידה הייתי נורא עצבנית עליה כי היא הייתה נורא מעצבנת, אבל אני לא מתחרטת על זה לרגע, ומצידי פעם הבאה אפילו אזמין את אבא J רגע, נכון להיום אני לא רוצה עוד ילדים!! J

 

 

הבטן כבר כמעט נעלמה רק נשארה במרקם ג’לי מגעיל וכמובן סימני מתיחה גועליים.

ירדתי תוך שבוע 7 קילו.

 

זהו זה הסיפור הקצר שלי, הרבה פרטים כמו שעות וכו’ כבר ברחו לי מהראש, אפילו שניסיתי להסתכל על השעון כל הזמן.

וזהו, עכשיו אנחנו בנות שבוע וחצי..

תתכוננו ללילות קשים חחחח

אחרי 12 שעות של צירים, ועוד 6 שעות המתנה…

כן.. היה שווה בהחלט!!!