מתי זה כבר לא בסדר? דיכאון אחרי לידה

אובחנתי לפני כמה שבועות כסובלת מדיכאון אחרי לידה.

מאז שקיבלתי את האבחנה יחד עם הכדורים הרגשתי איזושהי הקלה, הידיעה הזו שאני לא פסיכית ושמשהו באמת לא בסדר ולא עובד טוב אצלי במוח ובנפש.

ופתאום אני יותר מודעת.

אני שמה לב לזה שאין לי כח להתלבש בבוקר, אין לי כח לעשות כלום. אין לי חשק לצאת מהבית עם הבנות, אפילו לדבר עם חברות הפך אצלי למשימה מורכבת ומסובכת.

אני מרגישה שאני חייבת לקחת בבוקר כדור של ריטלין וכדור נגד דיכאון ושזה מחזיק אותי.

אבל עדיין, יש לי פה ושם נפילות במצב רוח, בסופי שבוע אין לי חשק לצאת מהבית, לא בא לי להפגש עם חברים, לא בא לי בכלל להתלבש ורק לשבת ולנוח בלי לעשות כלום. אולי אני פשוט מותשת מדי מכל השנה האחרונה הזו ורק עכשיו מרשה לעצמי לעבד את השינוי הזה שעברתי ואת זה שיש לי פאקינג 3 ילדים..

לא שאני בוכה, אבל זה לא פשוט.

וזה מעצבן אותי שאני שמה לב שאני יושבת יותר מדי בבית ויש בתוכי איזושהי מלחמה פנימית של “לקום או לא לקום?” אני יודעת שצריך לבשל, ולקפל כביסה ולדאוג לבית אבל צריך גם לדאוג לעבודה ולילדים ואז אני מוצאת את עצמי יושבת ונותנת למחול מטורף של מחשבות לעשות לי הרבה רעש בראש שאפילו כדור של ריטלין לא מצליח להשתיק ואז אני פשוט קופאת ומתעייפת רק מהמחשבות ולא עושה כלום חוץ מלדאוג לבנות ולהתייחס למה שבאמת דחוף.. זה כאילו שאני רואה את עצמי מהצד ואני יודעת שאני צריכה לקום ולעשות דברים אבל קשה לי למצוא את הדבר הזה בתוכי שיגרום לי פשוט לקום ולעשות. מעין עצלות או כבדות כזו שמפילה אותי. ואז מתחיל מעגל של כעס על עצמי על זה שאני יושבת כמו פדלאה ולא עושה כלום ואני נהיית עצבנית וחסרת סבלנות ואז גם כשאני רוצה לשבת ולעבוד אני לא מצליחה כי יש לי יותר מדי רעשים בראש.

לפעמים הייתי רוצה שמישהו פשוט יבוא וימשוך אותי מהתהום הזו שאני נופלת אליה, יעיר אותי ויחבק. ואני מבקשת מבעלי לפעמים חיבוק, אבל עדיין זה לא תמיד מספיק. משהו בתוכי כבה, אני כבר לא מזהה את עצמי וזה מתסכל. מתסכל אותי שהפער בין חלי שאנשים רואים מבחוץ הוא כל כך גדול בין מי שאני באמת. מרגישה כל כך דפוקה לפעמים למרות שאני יודעת שיש לי איכויות ייחודיות שאין להרבה אנשים והמון עצמה פנימית שלא נותנת לי לקרוס ולהתפרק אבל כמה אפשר?

בקיצור, צריך לעשות לזה סוף. נראה לי שהכדורים שהרופא שלי נתן לי לא מספיק טובים. הם עוזרים אמנם להתקפי החרדות שהיו לי אבל אני חושבת שאני צריכה משהו קצת אחר..

יחד עם זאת מאוד קשה לי עם כל הסטרס הזה של מיליון דברים לעשות, דברים שדורשים המון התעסקות ומחשבה וירידה לפרטים והידיעה הזו שהזמן שלי מאוד מוגבל ושלא אוכל לסיים מה שהתחלתי, גורמת לי להתייאש מראש ולאבד את החשק לעשות משהו.

אולי זה קשור גם לעובדה שאנחנו פשוט נמצאים באוגוסט, וזה שיש לי 3 ילדים בבית כך שאי אפשר באמת לתפקד ולעבוד כמו שצריך כשיש הפרעת קשב, גם עם ריטלין.

היום קמתי ב8 וחצי בבוקר עם הבנות, יובל התעורר מאוחר יותר, בעלי החליט שהוא נשאר לעבוד מהבית, מה שגרם לי לאנחת רווחה גדולה כי הרבה יותר קל כשהוא פה, במיוחד מאז שיובל בחופש.

הייתי רוב היום עם הבנות, יובל הלך לחבר לשלוש שעות ודווקא היום השנאי של הלפטופ שלי החליט להדפק. אבל גם כשניסיתי לעבוד היה לי מאוד קשה כי זה ברור שתוך רבע שעה או חצי שעה אחת הבנות תתעורר ומה אני כבר אספיק וחבל בכלל להתחיל.

וגם כשאני חושבת על לצאת מהבית להסתובב עם הילדים, פתאום אין לי חשק. אני שבד”כ עם קוצים בתחת מתעצלת לצאת ולא מוצאת טעם בעוד סיבוב בקניון.

גם מהחברות שלי קצת תפסתי מרחק כי פשוט לא היה לי מצב רוח ולא ידעתי להגדיר את מה שאני מרגישה ונמאס לי לבכות כל הזמן על כמה קשה לי ולשמוע כמה אני סופרוומן כשאני מרגישה שהחיים שלי בעצם מתפרקים ושאני מאבדת שליטה, אבל לכו תסבירו את זה לאנשים. וגם הפתרונות של “קחי עזרה” לא ממש עוזרים אז עדיף לוותר מלכתחילה על הכל..

מבאס אותי שאני ככה.

ההדחקה של דכאון אחרי לידה

אני רק בת 31, מנהלת עסק מצליח, לשמחתי שום דבר בתפקוד של העסק לא נפגע כי אני אובר פרפקציוניסטית אבל עדיין, הייתי רוצה לתפקד בלי כל הלחץ והסטרס האלה שמלווים אותי בכל צעד וצעד מהבוקר עד הערב.

היום ב9 לקחתי כדור ריטלין והתיישבתי לטפל בכמה דברים דחופים. גאון מי שהמציא את הריטלין.

לא יודעת איפה הייתי בלעדיו.

 

אז כן, נראה לי שהדיכאון אחרי לידה שלי עדיין לא חלף לגמרי, ואני מאמינה שכשיגיע ספטמבר, הבנות יכנסו לגן ויובל יחזור לשגרה ויהיה לי קצת שקט לבד עם עצמי, הדברים יהיו יותר ברורים ובהירים ואני אמצא את עצמי בחזרה.

בינתיים אני מודה לאלוהים על זה שיש לי את העבודה שלי שבאיזשהו מקום מהווה עבורי אי של שפיות שבו יש לי סדר ושליטה. בניגוד לכל היתר..

אז עוד קצת. לוקחת נשימה עמוקה עד ה-1 לספטמבר.