מוות לעריסה אחרי ניתוח קיסרי / יובל רפאלי

20.02.2013

מוות לעריסה

מתקן סודי. חדר סגור קטן, קירות לבנים, חשופים, בלי חלונות. ניאונים לבנים בוהקים מסנוורים את הכל. אין יום ואין לילה. במרכז החדר מיכל פלסטיק שקוף, ובו תינוק צורח. הוא נולד לפני 42 דקות. אדם עם כפפות מחבר לתינוק חיישנים. התינוק צורח, אחוז אימה, מבולבל ומבוהל. אנשים במדים מסתובבים בחדר, עסוקים בשלהם, אבל אף אחד לא ניגש אליו. המיכל מועבר לחדרי הגידול האוטומטיים, שם הוא מצטרף לשורות אינסופיות של מיכלים, בהם גדלים בני אדם…

לפני שבועיים נולד לנו אופק, הילד הרביעי שלנו, בניתוח קיסרי. יצאתי איתו מחדר הניתוח וליוויתי אותו לחדר הילודים החדשים. “תודה, אתה יכול ללכת”, אמרה לי האחות. אין מצב. “זה מפריע לעבודה שלנו”. “עכשיו ביקור רופא, אתה לא יכול להיות פה”. “אנחנו מוסרים משמרת, תלך בבקשה”. לפעמים מתווכח ונשאר, לפעמים רץ לבדוק איך עדי מתאוששת מהניתוח ומיד רץ חזרה, כדי למצוא את אופק בוכה בחוסר אונים בתיבת הפלסטיק שלו. מיד אני מרים אותו, מחבק. “זה בסדר שהוא בוכה”, מאירה את עיני האחות. נכון, זה יופי. הוא יכול לבכות, לצחוק וכל דבר אחר שבא לו. רק שמעכשיו למשך שארית חייו (או חיי, מה שיבוא קודם) הוא יידע שכשהוא צריך אותי אני שם. וכן, זה כולל גם את הרגעים והימים שאחרי אחת הטראומות הגדולות של חייו.

אבל מה שהדהים אותי ממש, הוא שבכל הזמן הזה הייתי שם ההורה היחיד! חדר מלא תינוקות שכרגע נולדו, ואין מי שייגע בהם, יחזיק להם את היד הקטנה ויגיד שהכל בסדר, ילטף אותם וייתן להם לדעת שהם לא לבד בעולם. אם הייתי מגלה שהמטפלת שמופקדת על הטיפול בתינוק שלי נותנת לתינוק שלי לבכות לאורך זמן בלי להרים אותו ולחבק אותו, הייתי תובע אותה על הזנחה. ואני מניח ששאר ההורים לתינוקות שבחדר היו עושים אותו דבר. איך זה שיש קונצנזוס שדווקא בימים הראשונים לחייו זה בסדר?

 (Wikipedia)  הזנחה: … חוסר סיפוק של גירויים הנחוצים להתפתחות חושית תקינה, וחסך רגשי שנובע ממיעוט במגע גופני או חוסר בתקשורת מילולית או בלתי-מילולית.

עדי חוזרת מחדר ההתאוששות אחרי הניתוח, ומיד מודיעה לצוות שאופק יהיה איתנו כל הזמן, בהנקה מלאה. “ביות מלא” הם קוראים לזה. “זה יהיה אפשרי רק אם תהיה עוד יולדת במחלקה שתרצה ביות מלא, כדי שתהיו באותו חדר. אנחנו לא יכולים להפריע ליולדת שרוצה לנוח…” מה???? אם תימצא בכל המחלקה יולדת אחת שרוצה להיות עם התינוק שלה?? למזלנו נמצאת אחת כזו.

בכל יום צריך להביא את אופק לחדר התינוקות לבדיקת רופא. “תודה, תבוא עוד שעתיים”. אין מצב. אני פה איתו. “אתה מפריע לנו, תצא”. טוב, אני מחכה איתו פה בצד בשקט. כשיגיע הרופא אני מיד מביא אותו. כל יום ויכוחים, מריבות. אף אחד לא מבין על מה אני עושה עניין. אז ישכב לו שעתיים בתיבת פלסטיק בחדר מלא תינוקות בוכים. אז יצטרף אליהם ויבכה קצת גם הוא בתיבה שלו, מה קרה?

באחת הפעמים אני יושב בחדר התינוקות, ואופק ישן על החזה שלי, עטוף בפליז הגדול שלבשתי. “אוי ווי!” זעקה אחות שנכנסה, ומיד הסבירה לי שתינוק צריך לישון בעריסה, ולא עלי. כשהוא ישן עלי זה מפעיל לו לחץ על הגב, כמו שכשאני נרדם באוטו כואב לי הגב אחר-כך. הצטערתי רק שאמא-טבע לא היתה שם כדי לשמוע את ההסבר, כי אז בטח היתה ממציאה בעצמה תיבות פלסטיק לגידול ילדים.

“רק 5% מההורים בוחרים ביות מלא”, אומרת לי בכאב יועצת הנקה (צל”ש!). איפה כל אותם אבות לתינוקות שכרגע נולדו? מה בדיוק היה להם עכשיו יותר חשוב לעשות? איפה הסבא-סבתא, המשפחה, החברים? אם אין אף אחד, הייתי אפילו משלם לבייביסיטר שתהיה איתו עד שהאמא/אבא יוכלו לטפל בו. זה מה שכולם יעשו ממילא במשך השנים הקרובות.

הם נולדים כמו דף חלק. בפעם הראשונה הם שומעים את החוץ, רואים אור, מרגישים תחושות חדשות ועוצמתיות. כרגע עברו טראומה נוראה. איזה מסר אנחנו נותנים להם אם על הפעם הראשונה שהם צריכים אותנו, כל כך צריכים אותנו, כל כך פגיעים ושבריריים, אנחנו לא שם?

אני השתגעתי, או שזה שאר העולם שקצת מסובב?

       יובל רפאלי.

הערה: אין לי שום טענה לצוות האחיות והרופאים. הם עובדים קשה, במסירות ואהבה, בהתאם למקובל. השינוי צריך לבוא מההורים.