לשחרר את פיצית – על אובדן הריון, הפלה וכניסה מחדש להריון

[fusion_builder_container hundred_percent=”yes” overflow=”visible”][fusion_builder_row][fusion_builder_column type=”1_1″ background_position=”left top” background_color=”” border_size=”” border_color=”” border_style=”solid” spacing=”yes” background_image=”” background_repeat=”no-repeat” padding=”” margin_top=”0px” margin_bottom=”0px” class=”” id=”” animation_type=”” animation_speed=”0.3″ animation_direction=”left” hide_on_mobile=”no” center_content=”no” min_height=”none”]

לאלו מכם שעוקבים אחרי בשנה וחצי האחרונות, בוודאי שמתם לב שמתישהו עברתי הריון שלא התפתח ועברתי גרידה. אני קוראת לו בד”כ “ההריון השני שלי”.

אז למה אני כותבת?

כי כשההריון ההוא התחיל, גם עם בטא 15 כמו בהריון הראשון, הייתי הכי מאושרת בעולם.

משהו פנימי אמר לי שזו בת. פשוט ידעתי. קראתי לה פייצת ביני לבין עצמי ושמתי תמונה של המקלון בתיקיית העבודה הראשית שלי וקראתי לתמונה “פיצית”. כך שכל פעם שאני מתחילה לעבוד, אני נתקלת בתמונה ואומרת לעצמי “אני צריכה למחוק אותה”. כי תכלס, זה כבר לא ממש רלוונטי. זה לא תורם לכלום.

ההריון ההוא היה, התחיל ונגמר. הסתיים. אין שום סיבה לשמר אותו כי משהו בזה מזכיר לי כאב. מזכיר לי את התקופה ההיא שכל כך רציתי שיקרה נס וההריון יצליח ויתפתח אבל זה לא קרה.

היום אני יודעת שכנראה שזה לא היה צריך לקרות ואולי הנשמה הזו בחרה לבוא לעולם כדי לחבר אותי לעצמי והיא בחרה להתארח ברחם שלי עד שהגיע זמנה והמשיכה הלאה.

בסופו של דבר הכל לטובה.

 

באותו היום של הבטא 15, בדרך לרופאה, צילמתי את המקלון בדיקה, עם שני הפסים. לא היתה מאושרת ממני. התלהבתי. שלחתי לבעלי, העליתי אפילו פה בבלוג את התמונה בשיא ההתלהבות וההתרגשות, אך כאמור, ההריון ההוא, לא הצליח והסתיים בשבוע 11 בגרידה אחרי שני סיבובי ציטוטק שלא צלחו.

 

אז למה אני כותבת את הפוסט הזה?

כי התמונה הזו קופצת לי לעיניים כל פעם, ונכון שאני כבר לא עצובה על ההריון ההוא שאבד ולא מתכננת הריונות נוספים בשנים הקרובות, אבל אני מאמינה שמשהו שם משדר לתת מודע שלי שהיה לי כישלון. שהיה כאב פיזי ונפשי איפשהו. מעין מזכרת כזו שכל הזמן שם כי כשאני עובדת התיקיה הזו פתוחה מולי וזה קורה כמה פעמים ביום. אז איפשהו התת מודע קולט את זה ואני מזהה שאני מבחינה בתמונה ולפעמים זה עושה לי קווצ’ון קטן בבטן.

אז הגיע הזמן לשחרר ואני עכשיו מוחקת את התמונה (לא לפני שהעליתי לפה לפוסט..)

 

 

היום, כמעט שנתיים אחרי, יש לי תאומות מתוקות ומקסימות בנות 9 חודשים כמעט ואני מאוהבת בהן לגמרי. הן הכניסו לי המון אור ואושר לחיים.

אז אני משחררת היום, עכשיו את פיצית. ההריון במקלון שלא הצליח להתפתח לעובר.

ובכלל, לנשים שעברו אובדן, אני לגמרי ממליצה לא להתפס על זה.

 

.בתקופה של ההפלה ביליתי לא מעט בפורום אובדן הריון וראיתי לא מעט נשים שהתעסקו יותר מדי בהריון שאבד לפני חצי שנה או שנה וגם “חוגגות” את יום החודשיים, שלושה, חצי שנה או שנה להפלה. כאילו נאחזות בכח במשהו שכבר נגמר ואני מאמינה שזה גורם לדברים להתעכב. זה משאיר אותן בחוסר, בייאוש, בחוסר האמון בגוף. לשמר את הכאב ולא לצמוח ולהמשיך הלאה ואני מרגישה שזה שגוי.

נכון שלכל אחת יש את הדרך שלה להתאבל אבל כל עוד לא פינינו את המקום של הישן, אין מקום לחדש.

 

לסיכום,

אני רוצה לצרף סרטון מקסים של רינת גל אוחיון, שמתמחה בטיפולי פוריות טבעיים בשיטת תטא הילינג,

משהו קטן שמזכיר לכולנו מי אנחנו ולמה הגוף שלנו מסוגל.

שיהיה בהצלחה!

חלי[/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]