להיות אמא ל-3 ילדים ועצמאית

זה קשה.

אני חושבת שעוברת עלי כרגע אחת התקופות האינטנסיביות ביותר שהיו לי מעודי, שאין לי דקה פנויה לנשום ושאני מג’נגלת בצורה בלתי שפויה לאחרונה.

פשוט הכל נהיה יותר עמוס, הבנות, הבית, יובל שפתאום הטיפול בו ממש מתגמד לעומת הבנות והשגרה הזו של עבודה- ילדים-בית שגומרת אותי.

אני מוצאת את עצמי מדי ערב בלי אויר, מפורקת על הספה כבר ב8-9 כשבד”כ אני רגילה לשבת עד השעות הקטנות של הלילה ולעבוד.

אולי זה ריבוי הפרוייקטים שיש לי לאחרונה , אולי זה המון פגישות שגורמות לי להיות כמעט מדי יום מחוץ לבית ודברים שמתפתחים בצורה נהדרת, אבל איכשהו אני שוב מוצאת את עצמי רודפת סביב הזנב של עצמי כי אני לוקחת על עצמי הרבה מעבר למה שאני מסוגלת. מאז שהבנות נולדו העסק שלי התפתח וגדל, אני רוצה לטרוף את העולם אבל אז אני מגלה שלמרות שיש לי עזרה, עדיין, 24 שעות ביממה זה לא מספיק. במיוחד כשחלק נכבד מתוכן תופסות הקטנטנות המתוקות האלה שלי.

ואיך שאני לא הופכת את זה, בשעה 4 וקצת “נופלת לי העט מהיד” והחבר’ה פה מקבלים אותי נטו. משתדלת בלי טלפונים ובלי מיילים, כי בכל זאת, מגיע להם אמא. או ליתר דיוק זה יוצא שליש אמא.

לפעמים אני חושבת על כמה לא הערכתי את התקופה עם יובל וכמה התלוננתי שקשה לי עם העסק ופתאום נוספו עוד 2 תינוקות למשוואה שבלי לשים לב הן כבר בנות 5 חודשים, כן, הזמן עף, והנה אני חוזרת לשגרה המטורפת הזו שלי.

ואי אפשר להאשים אף אחד כי אני כזו. קונטרול פריק, שאוהבת לעשות הכל לבד.

בעלי חזר לאחרונה לעבוד עד שעות מאוחרות יחסית ואני מוצאת את עצמי כל יום לבד עם שלושתם עד 7 וחצי- שמונה בערב, וזה קצת בעייתי כי הילדים צריכים מקלחות, אוכל, הבנות מתחילות להיות עייפות ולנדנד והתחלנו גם עם כאבי השיניים שמציקים להן בערב ובתוך כל זה אני מרגישה שאני קצת קורסת. בעלי עדיין לא הפנים את העובדה שיש לו 3 ילדים קטנים ושהוא לא יכול להמשיך לנהל את החיים שלו כפי שהם התנהלו כשהיה לו רק ילד אחד, עם מקום עבודה שמרוחק בשעה + מהבית.
צריך למצוא פתרון לעניין כי אין לי כח לריב איתו כל ערב שיחזור מוקדם ולהתעצבן כשזה לא קורה. בנוסף, זה גורם לי להיות עצבנית ולא רגועה ואני לא אוהבת את המקום הזה שמעיר ומנדנד וכשאני עייפה ולא אכלתי מהבוקר , אני לא נחמדה במיוחד ויוצא שלאחרונה אנחנו רבים על זה המון.

יש לי מישהי שעוזרת בתפעול העסק אבל פתאום יש עוד ועוד עבודה וזה מרגיש שצריך להתחיל לחשוב על לגדול עוד קצת.

 

יחד עם זאת אני יודעת שכרגע זה לא ריאלי.

תיכף יולי ואז אוגוסט, העונש הגדול עם החופש הארוך והלא הגיוני (שוב) וברור לי כבר מעכשיו שאין מה להלחם בזה אלא פשוט לשחרר ולהיות עם הילדים כי גם ככה מבחינת העבודה אין עם מי לדבר. כולם בחופש וזה לגמרי הזמן להוריד הילוך.

אז אקח לי קצת פסק זמן להיות עם הילדים, קצת סבתות בקטנה ואז יגיע ספטמבר .. ואז הבנות ילכו לגן ואיפשהו באוקטובר החיים שלי יחזרו למסלול שפוי יותר עם שעות עבודה מוגדרות ומסודרות.

עד אז אני אצטרך להמשיך לתמרן איכשהו, לסלוח לעצמי על זה שיש ערימה של כביסה לקפל , קצת כלים בכיור וקצת בלגן בבית ועל זה שאין לי זמן לכלום.

להיות עצמאית ולהיות אמא בישראל של 2012 זה מאוד קשה. אני פוגשת לאחרונה המון אמהות עצמאיות שגם מוצאות את עצמן בתוך הטירוף הזה של לנהל עסק עם קטנטנים. יש לעצמאות המון יתרונות אבל כשיש לך ילדים קטנים והם חולים או שיש להם חופש או שאת ב”חופשת לידה” (לעצמאיות אין מושג כזה כי יש עסק שצריך להמשיך ולתפעל), אז זה עניין לא פשוט בכלל וצריך למצוא פתרונות יצירתיים והמון עזרה. אני מתנחמת איכשהו בעובדה שיהיו עוד 3-4 שנים “לחוצות” יותר ואז גם הבנות יגדלו ויהיו עצמאיות יותר ואז אוכל קצת לנשום ולהתמקד יותר בעצמי ובהתפתחות האישית שלי.

עם כל זה החלטתי שמחר אני מזמינה כמה חברים עם הילדים אחר הצהריים. אני לא אתן לזה להכניע אותי ואני לא אעצור את החיים שלי.

אז קצת קשה. אני יודעת שהכל זמני בחיים ושעוד כמה חודשים אסתכל על התקופה הזו בחיוך ואצחק כי אני אהיה במקום טוב יותר.