יום ראשון לבד בבית עם תאומות שבועיים אחרי לידה

 

נורא חששתי מהרגע הזה שבו בעלי יגיד לי “מחר אני הולך לעבודה” ואתמול זה הגיע. בתכלס אני מרגישה קצת יותר טוב, מתאוששת, הניתוח מגליד ממש יפה למעט איזו ג’ולה שיש לי בצד שמחר אלך לבדוק וגם התנועתיות שלי השתפרה באופן משמעותי. אבל עדיין. יש איזושהי חרדה מלקפוץ למים ולהיות איתן לבד.

נכון שהן ילדות טובות ויחסית רגועות (טפו טפו חמסה שום בצל) ושרוב היום הן רק ישנות ואוכלות אבל זה לא משנה את העובדה שאני אשאר איתן לבד. במיוחד אחרי שקראתי עשרות שירשורים של כמה זה קשה ובלתי אפשרי להיות לבד עם תאומים בחודש הראשון בבית וגם היה איזשהו חשש של לתת לגיטימציה לבעלי ללכת לעבודה ואז זהו, הלך עלי מבחינת עזרה ושהות שלו.

אז אחרי שבועיים מהלידה זה הגיע אתמול .

היום בבוקר קמנו יחד, הוא ארגן את יובל ולקח אותו לגן, אני האכלתי את מיה ואז את נוגה, השכבתי אותן לישון, נכנסתי למיטה והתכוונתי לחזור להשלים שעות כי נוגה קצת היתה ניג’ס בלילה. חברה התקשרה ואמרה שהיא באזור, אמרתי לה שתקפוץ. קשקשנו קצת ואז היא הלכה. אחרי שעה חברה אחרת קפצה לבקר. תוך כדי מיה ונוגה אכלו שוב, חותלו וחזרו לישון לעוד 3 שעות.

ב2 אחרי ההאכלה נכנסתי למיטה, ישנתי למשך שעה וחצי כמו שצריך ואז אמא שלי הגיעה והביאה את יובל מהגן כי היה גשם ולא רציתי להוציא אותן החוצה במזג אויר הזה. האכלנו אותן יחד, השכבנו לישון ואז ישבתי לשחק עם יובל ולדבר איתו. בעלי הגיע מוקדם, בסביבות 5 ואני אספתי את יובל והלכנו יחד לסיבוב בקניון כדי שיהיה לו קצת זמן איכות של אמא. אכלנו פיצה וטיילנו וקנינו לו בגדים ואחכ חזרנו הביתה.

הלך לישון ואני ובעלי ישבנו עם הבנות להאכיל ואז הן שוב הלכו לישון.

וואלה לא נורא. חשבתי שיהיה יותר גרוע אבל זה בהחלט אפשרי. מקווה שהגזים לא ימהרו לבוא ואז התקופה הזו תהיה אפילו מאוד מהנה..

אין כמו ילד שני, את הרבה יותר בטוחה בעצמך ורגועה, לא מתרגשת מבכי או כשהן בוכות ביחד ומסתדרת.

לסיכום, יום ראשון לבד עם מיה ונוגה עבר בשלום..