חרדות לגבי ההריון. לא שלי.

בימים האחרונים, מאז שכתבתי כאן בבלוג שאני בהריון, איכשהו זה קצת התגלגל לפייסבוק וגם הרבה מהחברים והמשפחה שלי קוראים את הבלוג.

אני נתקלת בתגובות מסוג “את לא נורמלית” ומשום מה ניכר שאנשים מרגישים לא בנוח עם זה שאני משתפת שאני בהריון צעיר.

כאילו שזה הפך לסוג של טאבו לא לדבר על ההריון לפני שבוע 10 והמחמירים ממשיכים עד שבוע 15, ומי שלא עושה כך הוא לא בסדר.

אני לא מצליחה להבין את זה.

היום חברה טובה שלי התקשרה ואמרה לי “מה עם עין הרע, אמונות למיניהן וכו”.

אמרתי לה שאני לא מאמינה בעין הרע, חושבת חיובי, ומאמינה שמה שצריך לקרות יקרה בין אם אני אספר או לא אספר על ההריון.

אז נכון, ההריון הזה הוא הריון בסיכון, אתמול הרופא הבהיר לי שאני בסיכון גבוה יותר להפלה לעומת נשים אחרות, אבל אני מאמינה בתוך תוכי שיהיה בסדר.

כמו שאמרתי לחברה שלי, אם זה לא צריך להיות, אין משהו שאני יכולה לעשות כדי למנוע את זה.

ואם חלילה זה ייפול, אז זה ייפול.

אז נכון שיש לי כבר בטן ממש גדולה ושכל מי שרואה אותי נגנב כשהוא שומע שאני בסך הכל בשבוע 5, הרופא אתמול אמר שהרחם שלי מאוד קדמית, כנראה שבגלל זה היא החליטה לקפוץ החוצה.

אבל זה מצב שאי אפשר להסתיר וכל ניסיון לשים בגדים גדולים ורחבים יגרום לי להראות כמו אוהל, ומכנסיים רגילים רק חונקים אותי ולוחצים לי בבטן.

וזה לא שעליתי במשקל, אני אפילו אוכלת פחות מהרגיל. הזריקות של המדללי דם משביתות לי את התיאבון לכמה שעות מדי בוקר, ועד שהוא חוזר אני אוכלת ארוחת צהריים קלה, ולפעמים בשעות הערב המאוחרות נזכרת שאני רעבה.

כל הזמן כבד ונפוח לי , היום הייתי עם הילד בהצגה והייתי צריכה כבר לעבור לישיבה של חצי שכיבה כי מחניק לי ואין לי אויר. הרגשתי כמו בחודש שישי ואני רק בהתחלה!!!

אז אני לא טורחת להסתיר את ההריון וגם אין לי בעיה לשתף. למה לאנשים יש כזו בעיה גדולה עם זה?

אני אשמח אם מישהו יסביר לי למה לא לספר בשלב מוקדם.

אני מוכנה לכך שייתכן מצב שההריון לא יחזיק ואז יהיה לי עצוב אבל זה בסדר, זה חלק מהחיים.

מקבלת את זה בהשלמה והבנה וחושבת חיובי עם הפנים קדימה להריון תקין, משעמם ועגול שיסתיים בעוד 9 חודשים עם ידיים מלאות.