זה שיר פרידה

זה שיר פרידה,

אז בואי רק אמרי שלום.

אני אומר תודה, ואת יודעת שחלום.

סופו להתגשם, אני אומר תודה ואחר כך נושם.

כמו חופים שים עוזב,

אני הולך עכשיו ממך

בין דמעות ובין כאב, אני הולך אני הולך…

 

אז כן. פרידה.

נושא שמעסיק את חיי לא מעט בחודשים האחרונים. לא כל כך יכלתי או רציתי לכתוב עליו פה מתוך כבוד לבן הזוג שלי ומתוך העובדה שהבלוג הזה ממזמן לא פרטי (כ-150,000 כניסות בחודש אבל מי סופר?) , אז שמרתי לעצמי. מי שצריך לדעת למה, יודע.

ההחלטה היתה לא קלה. לקח לי המון זמן להתבשל. להבין שזה מה שאני רוצה. לדעת שניסיתי הכל. שלא פספסתי כלום. שעשיתי כל מה שאפשר כדי שזה יצליח ולהבין מתוך הכאב, הקושי והמקום החדש שלמדתי לתת לעצמי, שזה כבר לא נכון לי ולו. שזה כבר עושה לנו רע. שאנחנו יותר רבים מאוהבים.

שאנחנו רוצים דברים אחרים. שהסיבות שמשכו אותנו אחד לשניה כבר לא תקפות . כלומר הן תקפות. הן עדיין אותן תכונות רק שהיום השתנינו קצת וזה כבר לא כל כך מתאים.

במהלך החצי שנה האחרונה כל הזמן צעקתי שאני רוצה להתגרש. אבל היו לי המון ספקות. עד שהגענו לדירה שקנינו שאנחנו מאוד אוהבים, התייצבנו, שנינו עצמאיים ועובדים בבית (ואולי זה מה שהחריף את הבעיות למרות שהן היו גם לפני), אבל לכל בנאדם הגיוני זה נראה כמו מהלך לא הגיוני. באמת משעמם לי עכשיו שאני קמה ומפרקת זוגיות של 12 שנה, עם 3 ילדים, אחד בן 6 ותאומות בנות שנתיים עם עסק מתפתח ועומס מפה עד הודעה חדשה? מה נסגר איתי?

אבל הבטן צועקת אחרת. שכבר לא טוב. שאני כבר לא רוצה.

עשיתי לא מעט תהליכים בשנה האחרונה כדי להסכים לראות מה אני באמת רוצה. שמגיע לי יותר שאפשר גם אחרת. שאני לא צריכה להתפשר על מקום שלא תומך ולא מכיל אותי. שמגיע לי יותר ! אז שחררתי.

ועכשיו אנחנו רגע לפני אחרי דרמה אתמול בלילה.

לפעמים אנחנו צריכים את הפיצוצים והכאפות כדי לזוז. אז קיבלתי. (לא פיזית)

והבנתי שאני כבר לא רוצה כזה. אני רוצה משהו אחר.

וכן. זה לא פשוט.

לבוא ולהגיד אני רוצה כזה. אני רוצה לבד. אני רוצה לקחת אחריות על החיים שלי ולהתגרש. גם כשהצד השני לא כל כך רוצה. גם כשהמצב הכלכלי לא הכי בטוח עדיין. אבל החלטתי להרפות ולסמוך שיהיה בסדר. תקראו לי פנטזיונרית או חסרת אחריות. אבל אני יודעת שאני צריכה להיות נאמנה לעצמי ולתחושות שלי. וברגע שקיבלתי את ההחלטה נהיה קל יותר. נרגענו.

סיכמנו שהולכים למגשר שהוא גם עו”ד שטיפל בנו כבר לפני 6 שנים בתהליך של ייעוץ זוגי ארוך, מה שאומר שהבעיות בינינו הן לא מאתמול. אבל הוא יכבד וידאג לשנינו.

בעלי היה בטוח שאנחנו נכנסים למלחמה. שהוא הולך להכנס בי ולהוציא לי את המיץ. עשיתי המון עבודה על עצמי כדי שברגע של שפיות יכלתי לומר לו שהמטרה הסופית תהיה אותו דבר. אנחנו מתגרשים. אנחנו נפרדים.

אפשר לסיים את זה אחרי ששנינו פגועים וכאובים וגם להפסיד 200-300 אלף ש”ח על עורכי דין ומשפטים, או להתגרש יפה, ולחסוך את הכסף הזה. כשלוקחים מגשר זה מסתיים בכמה אלפי שקלים בלבד. אז לשמחתי הוא הסכים. ביום ראשון נפגש ונראה.

הפוסט הזה יפורסם כנראה בסוף התהליך. אבל כרגע אני מבולבלת. פתאום הוא מתנהג אחרת. הוא יותר רגוע. הוא משתדל יותר ולא פעם אני משגעת את עצמי ואומרת “תראי איך הוא השתנה”, ואז אחרי כמה זמן חוזרים הדפוסים הישנים שאני כבר לא מסוגלת לסבול או להכיל ואני נזכרת למה אני לא.

אז שחררתי. הרפיתי. ועכשיו מוכנה לצאת לדרך חדשה. לתמוך בעצמי. לאהוב את עצמי.

מקווה שהדרך תסתיים עד סוף מרץ. השנה. לתועלתי הגבוהה והנעלה ביותר.