התחלנו עם זריקות להבשלת ריאות

אחרי ביקורת אתמול בתל השומר בהיי ריסק – שהיתה רשומה אצלי משום מה ביום רביעי (טמטמת הריון מס’ 1)  הוחלט לתת זריקה להבשלת ריאות לאור העובדה שאחת הקטנטנות החליטה להתחפר לי בתוך הצוואר רחם ולגרום לו להתקצר ל2 ס”מ, מה שמתחיל להיות ממש גבולי מבחינתי.

אמנם הן גדלו ממש יפה ועכשיו אחת מהן שוקלת 900 והשניה 840, שזה אחוזון 85-90, ואני מבסוטה שהן אוטוטו עוברות את מחסום הקילו.

אני מאוד מקוה לסחוב עוד חודש אבל בכל זאת, שיצאו גדולות , זה טוב.

נתנו לי בהתחלה מרשם לזריקות צלסטון שמתברר שיש כרגע מחסור כבד בכל הארץ וגם אצל הספק, ובמקום זה נתנו לי דקסמטזון שלמיטב הבנתי מבצע את אותה הפעולה, רק שצריך לקחת אותו ב4 קורסים (נגלות) כל 12 שעות שזה הכי מעיק בעולם.

במיוחד לאור העובדה שאת צריכה שאחות תזריק לך כי זה בשריר בטוסיק.

היום בבוקר הזריקו לי את המנה הראשונה בקופת חולים, אמרו לי לחזור בערב לקראת 7 כדי לקבל את המנה השניה.

הגעתי ב6:50 אחרי שטעיתי בדרך בפניה (טמטמת הריון מס’ 2) רק שלא עלה על דעתי לבדוק אם הזריקות בתיק למרות שדי זכרתי שלא הוצאתי ממנו כלום מאז שחזרתי הביתה, מסתבר שטעיתי. (טמטמת הריון מס’ 3).

אני באה להוציא את הזריקה לאחות, ולא מוצאת אותה. עוד 10 דקות סוגרים את המרפאה ויקח לי לפחות 10 דקות להגיע הביתה, לחפש את הזריקה ו10 דקות נוספות לחזור.

החלטתי לוותר וללכת מקסימום למוקד או לחילופין להזריק בעצמי. גם ככה אני די ספצית בהזרקות לבטן (טפו טפו כבר חודש וחצי לא היה סימן כחול!) של הקלקסן אז מה זה עוד זריקה בשריר של התחת?

התקשרתי למוקד והרופאה אמרה שכדאי שאגיע כי זה הזרקה לשריר וצריך לדעת איפה..

היה לי קשה להקים את עצמי כי בערבים אני חצי פגר בדרך כלל וכל מה שבא לי לעשות זה להשתרע על הספה כי אני גם בקושי נושמת.

בסוף הלכתי. הגעתי למוקד, היו איזה 10 ממתינים בחוץ, אנשים עם נזלת, חום ותחושה של שפעת באויר. בדיוק מישהו יצא ונכנסתי לרופאה, אמרתי לה שאני זקוקה ל2 שניות זריקה ושלא בא לי להיות ליד אנשים חולים במצבי, היא קיבלה אותי בחיוך כששמה לב לבטן הגדולה וכששמעה שאני עם תאומות וצירים. אז זה לקח 2 דקות ואח”כ חזרתי הביתה.

מחר בבוקר עוד סיבוב וגם בערב ואז זהו.

אומרים שצלסטון גורם למיעוט תנועות והופך את העוברים למנומנמים. עם יובל זה קרה. במשך 48 שעות בקושי הרגשתי אותו ולמזלי הייתי באשפוז והפניתי את תשומת לבה של האחות לעניין שאני מרגישה פחות תנועות, היא אמרה שזה טבעי.

אני יודעת שנתנו לי כמות כפולה אבל על ההיפריות שלי זה לא משפיע ולא מנע מהן להשתולל כל הערב ולעשות מלחמות בבטן ואולי אפילו להתהפך..

 

היום התקיים יום הפג הבינלאומי, הוזמנתי להשתתף בדיונים בכנסת מטעם עמותת לה”ב וממש ציפיתי לכך, אבל אחרי לילה של צירים ובלי שינה ועוד צירים על הבוקר וכל היום, הבנתי שאני עדיין לא רוצה להגיע לפגיה ובמצבי רצוי להשאר בבית, במיטה או בספה עם רגליים למעלה כדי להוריד לחץ מצוואר הרחם.

אז נאלצתי לוותר, אבל תמכתי מרחוק.

קיבלתי עדכון בערב שהיה מוצלח ושהגענו לכמה השגות, מחר מבטיחה לעדכן אחרי שאעודכן.

זה קצת מלחיץ כל הקטע הזה של דינמיקה צווארית, במיוחד כשאת יודעת שזה משהו שיכול להשתנות ככה פתאום בשניות, שאין לך שום אפשרות לדעת מה המצב של הצוואר, אם הוא פתוח, סגור, לפעמים כשאני יושבת אני ממש מרגישה אותן בתוך הנרתיק שלי ובטוחה שעוד שניה וחצי הן בחוץ. מופרעות הקטנטנות שלי וחסרות סבלנות כמו אמא שלהן..

אז אני מנסה להיות רגועה כמה שאפשר, לנוח כמה שיותר. היום התחלתי לקחת גם כדורי פרסולאט בצהריים שהרגיעו לי קצת את ההתכווצויות. הבעיה היא שהכדורים האלה גורמים לנפילות לחץ דם ואצלי גם ככה יש נפילות לחץ דם.

מחר אמור להגיע לי הפענוח של ההולטר לב, נראה מה יגידו ומה יהיה המצב של הלב שלי. מקווה שזה כלום.

באמת שאין לי מושג איך הייתי מעבירה את התקופה הזו בלי העבודה.

תודה לאל יש עבודה ועוד לקוחות ולא חסר מה לעשות ויש לי מישהי שעובדת איתי ועושה עבודה נהדרת ומאפשרת לי להיות רגועה, ואני מאמינה שהשיתוף פעולה הזה ימשיך לגדול.

אם הייתי צריכה להעביר את התקופה הזו כשאני בשמירה נטו בלי לעשות כלום, הייתי מתחרפנת. ככה לפחות הזמן עובר לי די מהר וימי העבודה טסים עד 4. אח”כ יש את יובלי שנהיה יותר מושי וצומי ואני נותנת לו, יושבת איתו ומשחקת איתו בכל מיני משחקי קופסה אחה”צ, נהנים מזמן איכות.

גם עם בעלי המצב מאוד השתפר. התחיל לגלות מעורבות בבית אחרי שהשבוע הסברתי לו עד כמה הסיכון שלי לאשפוז וללידה מוקדמת גבוהים. הוא עוזר לי מאוד עם הילד, משתדל להגיע מוקדם ואני יודעת שזה לא פשוט עבורו במיוחד כשהוא נמצא במחלקה שבה אנשים רגילים לטחון שעות, אבל עדיף שהוא יצא קצת יותר מוקדם מאשר חלילה אגיע לאשפוז ארוך ואז כל יום הוא יצטרך לצאת ב2-3 ולדאוג לבד לילד. מצב שגם אני לא רוצה להגיע אליו כי יובל מאוד קשור אלי וזקוק לי דווקא עכשיו. כל הזמן מחבק ואומר לי כמה הוא אוהב אותי ושואל מתי התינוקות כבר יצאו ושואל כמה הן גדלו.

אני רוצה לקנות לו אולי איזה ספר שמדבר על הצטרפות של אח\אחות למשפחה כדי שהסיפור אולי יעזור לו לעבד את הדברים . הוא די מוטרד מהעובדה שהחדר של התינוקות עדיין מכיל ארגזים לא קשורים וקצת בלגן. כל הזמן אומר שצריך לסדר שם.

אני מאמינה שיהיה בסדר וככל שאעסיק אותו יותר, זה יצליח. כבר עכשיו כשהוא מתחיל להכנס להיפר אני מסיחה את דעתו ושולחת אותו למשל להביא לי מים או נייר טואלט או להרים משהו בחזרה למקום ומשבחת אותו על כך. הוא מרגיש ככה שהוא תורם ומרוצה מהעניין.

עוד קצת. עוד יומיים אני כבר פותחת את שבוע 26, עוד וי אפשר לסמן. ואז עוד שבועיים לשבוע 28, ועוד חודש לשבוע 32 ששם הקטנות אמורות כבר לשקול בסביבות ה2 קילו אם הן ימשיכו בקצב הזה.

ואז … עוד שבועיים עד שבוע 34. שם הן כבר יכולות לצאת מבחינתי.

ככה זה כשנמצאים בשמירת הריון או הריון בסיכון , מציבים יעדים קצרים וקרובים שעוזרים לעניין להפוך ליותר ריאלי. אומרים תודה על כל שבוע שמתחלף ואת עדיין לא ילדת, ואז גם טווח הציפיה קצר יותר.

לאט לאט זה מתחיל להכנס לתודעה, אני הולכת להיות אמא לשתי תינוקות נוספות. יצא לי השבוע לכתוב באחת התשובות בפורום הריון ולידה “אחת הבנות שלי”. פתאום נפל האסימון שיש לי בן ושתי בנות. ובכל יום הסיכוי שנפגש והן יהיו בסדר ממשיך לעלות. זה די מלחיץ כי כשאתה יודע שההיריון בסיכון גבוה אז אתה מנמיך ציפיות למינימום למרות שתמיד בערב באות החרדות הללו, ואז הן מתחילות לבעוט ולהשתולל, כאילו אומרות “אנחנו כאן וזו עובדה ואנחנו חזקות ויהיה בסדר!”

אני מאוד מקוה שזה יסתיים בשלום ושהכל יהיה תקין ובסדר בסופו של דבר.

ועכשיו, כדאי שאלך לישון, עייפתי את עצמי מספיק ומקווה שזה יעזור לי להרדם מהר. הלילות זה סיוט. מתקשה להרדם, לנשום או לזוז. אפילו להתהפך במיטה נהיה משימה לא פשוטה.

עוד קצת..