התחלנו עם החגיגות במיון..

אתמול בבוקר אחרי כמה ימים של צירים, הלכתי לקופת חולים לעשות אולטראסאונד. לשמחתי הרבה הכל היה תקין, צואר הרחם דווקא התארך למרות הצירים ל42 מ”מ, והבנות גדלו יפה, כבר שוקלות 200 ג’ כל אחת.

חזרתי הביתה, הכנתי צהריים, אכלנו, הלכתי לנוח למשך שעתיים , אח”כ ישבתי קצת לעבוד, בערב ארוחה אצל חמותי, חזרתי וישבתי לנוח. ב11 בלילה הלכתי לשירותים וגיליתי שיש דימום די כבד של דם שלא ברור אם הוא טרי או לא, אבל הוא היה בגוון נוטה לאדום. חיכיתי קצת, אחרי 10 דקות הלכתי שוב לשירותים ועדיין, זה המשיך.

נכנסתי להיסטריה, כבר התחילו לרוץ סרטים שההריון הזה הולך להסתיים וגם אחרי שכל הערב הן השתוללו, פתאום הבטן היתה שקטה לחלוטין, לא הרגשתי אותן בכלל. ניסיתי ללחוץ טיפה באזורים שאני יודעת שמעצבנים אותן וכלום.

התקשרתי לאמא שלי שאמרה שהיא כבר יוצאת בשביל להיות עם יובל שישן כדי שנלך למיון.

 

בינתיים שכבתי והדימום קצת נרגע, אבל בכל זאת, אני על קלקסן ועם הריון תאומים לא משחקים אז צריך לראות ממה הדימום נובע.

הגענו למיון יולדות בתה”ש בשעה 1 בלילה, הפנו אותי למיון נשים. היתה שם אחות די נחמדה שלמרות העייפות שניכרה על פניה היא היתה מאוד נחמדה וסבלנית גם לערס הבהמה שהיה בחוץ וצעק עליה למה רופא לא מגיע להתיחס לאשתו. רציתי להגיד לו שיקרא עיתונים ושיבין אולי למה יש שביתה של רופאים ומתמחים, כי מצב התקנים בארץ הוא לא ריאלי ודפוק לגמרי אבל שתקתי. היא לקחה לי דם, חיברה אותי למוניטור שהראה פעילות רחמית ממש בקטנה (היו לי קצת התכווצויות). בינתיים הבנות התעוררו ואני יכלתי לנשום לרווחה לנוכח המהפיכות שהן עושות לי בבטן. שתיהן במצג ראש כרגע, אני שמה לב לאחרונה שהימנית קצת יותר אקטיבית מהשמאלית ומרגישה אותה יותר, היא התחתונה ומההתחלה היתה יותר פעילה, אבל גם אחותה לא פראיירית.

אחרי שעה וקצת רופא קיבל אותי, שעה 2 וחצי, שאל קצת שאלות, הרוב היה לו במחשב ממעקב ההיריסק, הלכתי לכיסא המעצבן הזה עם הרתמות של הרגליים של הבדיקה. היה קצת לא נעים , שכבתי עם הרגליים מפוסקות למעלה, הוא בדק, רצה לבדוק גם ידנית את צוואר הרחם ונכנס לי לנשמה (תרתי משמע) ואח”כ עשה אולטראסאונד וגינלי, ראה שהצוואר עדיין ארוך וסגור. אחרי כן עבר לאולטראסאונד בטני, כדי לבדוק אותן, כשאני עדיין שוכבת על הכסא הארור עם רגלים פתוחות בלי שום כיסוי. קצת היה לי לא נעים לבקש כיסוי או להוריד רגליים , אולי השעה, העייפות שגמרה אותי, והוא ראה שהן בסדר ושהן מאוד פעילות. אבל הסיטואציה עצמה היתה לא הכי נעימה שיש..

בבדיקות דם ראו שיש לי אנמיה (דאא) שכרגע בטיפול עם שלל כדורים, אני כבר מרגישה כמו איזה חולה גריאטרית עם הטיפול שיש לי מדי יום:

2 זריקות קלקסן ביום

1 כדור אספירין

1 כדור חומצה פולית 800 מק”ג

2 כדורי ברזל

כדור B12

כדור פלקויניל – לבעיות קרישיות – לטיפול מניעתי בלופוס.

ויש את הפרנטל והאומגה 3 שהפסקתי לקחת כי הם גורמים לי לרפלקס הקאה קשה ועושים לי רע.

וראבק, אני עוד לא בת 30!

אבל אם זה מה שצריך כדי לשמור על ההריון הזה ולעבור אותו בשלום , נעשה את זה. עוד 4 חודשים.. לא הרבה.

 

הרופא הורה לי לנוח בימים הקרובים, אמר שלא רואה שום סיבה וניכר שהדימום נרגע ושזה קורה לפעמים.

זה עשה לי דז’ה וו להריון של יובל, שהיינו עם התקפות כאלה של דימומים בלי שום סיבה בין שבוע 6 לשבוע 20, עד שהתחלתי זריקות פרוגסטרון והתופעה נעלמה לחלוטין.

אני הולכת לדרוש השבוע זריקות כאלה, אין לי כח להתקפות לב כל שני וחמישי וללכת לשרוף 3-4 שעות במיון זה לא להיט, במיוחד כשעכשיו יש לי ילד בבית.

אז תודה לאל, עבר בשלום. היום החבר’ה פירגנו לי לישון עד 11, מאז הייתי על הספה כל היום, פשוט נחתי, ונכון לעכשיו ההפרשות הדמיות נרגעו ונעלמו והחמודות שלי קופצות ובועטות לי בבטן. כיף!

אני חושבת שבכלל, זה משהו מלמעלה, בשלב שמתחיל להיות כבד וקשה, מתחילים להרגיש אותן ופשוט מתמכרים להרגשה הזו של משהו שזז בתוכך.

אמרתי אתמול לרופא שהן ממש השתוללו כל הערב. הוא אמר שזה ממש מוקדם והתפלא שאני מרגישה אותן.. הגודזילות שלי מופרעות 🙂

בכלל, בינתיים נראה שאני רק יורדת במשקל, אני לא עולה, מרגישה שהגוף שלי הולך ומצטמק ונהיה צר למרות הבטן, אפילו חלק ניכר מהמידלדלים בזרועות ומהסנטר הכפול נעלם וטוב שכך!

לא מתלוננת.. די קשה לי לאכול לאחרונה, אוכלת חצי מנה כי הן יושבות לי על כל האיברים הפנימיים ואחרי אוכל אני לא יכולה לזוז לאיזה שעה. אז משתדלת לא לאכול יותר מדי. ההריון הזה עשה טוב להרגלי התזונה שלי.

 

מחר יש לי אירוע לאמהות, ערב שאמור להיות כיפי, אני הולכת לשבת כל הערב ולא להשתולל, וכרגע אלך לנוח קצת כי יום ארוך לפניי..

שיהיה לכולנו שבוע נפלא,

אני.