יפעת (שם בדוי) היתה בת 16, כשאמה התקשרה אלי נואשת. היא היתה מאושפזת במחלקה סגורה בגין אנורקסיה.
זה היה האשפוז השני שלה, והאמא פנתה לברר מה אני יכולה לעשות למען בתה. הבת גם לא הלכה ללימודים בתיכון מזה חצי שנה לפני האשפוז.
הבהרתי לה, שאם רצונה שאעזור להם, עליה להוציא את הבת לחלוטין מבית החולים, מפני שהטיפול שם סותר לחלוטין את שיטתי, והטיפול אינו רק בבת, אלא גם בה ובבעלה, ואם יעשו כפי שאדריך אותם, אני מבטיחה לה שהבת תצא מהאנורקסיה לתמיד.

אגב – אילו הבת הייתה מעל גיל שמונה-עשרה, כלומר לא קטינה, לא הייתי רואה כהכרחי טיפול בהורים.
האם אמרה בבית החולים מה רצונה לעשות, ושם אמרו לה, שאם תוציא את הבת לא יקבלו אותה בחזרה,    במקרה שאני אכשל. זה היה די מוזר, בהתחשב בכך שהם נכשלו בטיפול בבת באשפוזה הראשון.
עובדה שהיא חזרה לשם. האם נכנסה לפאניקה, וניסתה לשכנע אותי לטפל בבת במקביל לאשפוז.
סירבתי, כי מדובר בגישות שממש מתנגשות חזיתית זו בזו.ההורים הוציאו את הבת מאשפוז, הגיעו יחד איתה, והיא נרפאה לתמיד מאנורקסיה, חזרה ללימודים, השלימה בגרויות, והיא בריאה ושלמה.

מקרה הפוך, לכאורה, היה, כשהגיעה לקורס שלי בחורה בת עשרים וחמש, לאחר ניתוח קיצור קיבה.
לפני הניתוח היה משקלה מאה וארבעים ק”ג, ולאחריו ירדה רק עשרים ק”ג ממשקלה. היא הגיעה לקורס כשמשקלה מאה ועשרים ק”ג, וזו בחורה נמוכה מעט מהממוצע. היא התחילה להשתמש בטכניקות שלמדה,
ירדה שבעים ק”ג, והגיעה למשקל המתאים לגובהה.

רוב האנשים יתקשו להאמין שהמקור לבעיותיהן זהה לגמרי!

מזה כשלושה עשורים הנני מטפלת בעשרות נערות, בחורות ונשים שסבלו מאנורקסיה, בולימיה, ואכילה כפייתית, המלווה במשקל-יתר מופרז. במשך השנים גיליתי מודל המאפיין את כל הלוקות בהפרעות-אכילה. חשוב לי לציין, שאכילה כפייתית שמלווה במשקל-יתר מופרז – מקורה זהה לחלוטין לאנורקסיה שהולכת עם רזון קיצוני. זו אותה גברת בשינוי אדרת.

יש לציין, שלמרות שאנורקסיה זוכה ליחסי ציבור יוצאים מן הכלל (בעיקר מפני שהיא מצטלמת “טוב”), בולימיה נפוצה לפחות פי חמישה מאנורקסיה. בולימיה היא מחלה שניתן להסתיר, ולא תמיד היא מלווה ברזון קיצוני. טיפלתי בנשים בשנות ה 40 וה 50 לחייהן, שמאחוריהן 30 שנות בולימיה, ואפילו הבעל אינו יודע על מחלתן.

מה הגורם האמיתי להפרעות-אכילה?
לא צלומי הדוגמניות השדופות!
המודל שגיליתי מוכיח, שהפרעות-אכילה הן מחלה משפחתית ולא רק של החולה הרשמית.
שפע ושליטה הם שני הגורמים הבעייתיים במשפחות המוצא של בנות ונשים עם הפרעות אכילה.
במשפחות אלו שולט האב ללא מצרים בכל בני המשפחה, ובפרט באם. על פי רוב שליטתו נסתרת,
באמצעים תת-קרקעיים, כשעל פני השטח הוא מציג את עצמו כחלש או מסכן, ש”האם הרעה” שולטת בו.

האם של הבולימית או האנורקטית לא עובדת מחוץ לבית לעתים קרובות עד להפתיע, וכשהיא עובדת מדובר בעבודה פשוטה יחסית, לא קריירה, אלא כזו שאינה מאפשרת לאם מימוש הפוטנציאל האמיתי שלה.
האם אינטיליגנטית מעל הממוצע ומוכשרת מאד, ותסכולה וזעמה בנושא זה רבים מאד. במקרים רבים מתנגד האב לעבודתה של האם, ומסכל את רצונה למימוש ככל יכולתו. זה מאפשר לו שליטה בה ובמשפחה גם באמצעות כסף. הוא זה שקובע מי יקבל וכמה, מה יקנו ואיפה, וגם מה לא יקנו בשום אופן. לעתים קרובות יש מה שאני מכנה ‘סיפורי כסף’ במשפחות האלה. אב שהפסיד כסף רב באופן פתאומי, אב שהסתבך בפלילים בהקשר פיננסי,
אב שמרוויח לפעמים כסף רב ובתקופות אחרות הוא מובטל, או אבות עשירים, שמונעים כסף מבני משפחתם,    או נותנים אותו בשילוב עם הטפות.

בשנתיים האחרונות גיליתי אלמנט נוסף במודל: האבות האלה גדלו על-פי-רוב אצל אבות שתלטניים ואגרסיביים, ולמעשה משחזרים את מה שחוו וראו בילדותם.

איך זה גורם להפרעות אכילה?
האם הנשלטת והמתוסכלת מחפשת (באופן לא מודע) מישהו אותו תוכל היא לנהל. מבין ילדיה היא בוחרת (בחירה לא מודעת, יש להדגיש, לעולם לא מדובר ברוע) את הבת הרגישה ביותר, הלהוטה ביותר להשביע רצון. בבת הזו היא שולטת באופן מוחלט, החל בבחירת בגדיה, המשך בבחירת חבריה משני המינים וכלה בלימודיה, מקום מגוריה ועיסוקה (בגילאים מבוגרים יותר).
היא ‘שואבת’ מהבת פרטי-פרטים על חייה, כולל עניינים אינטימיים. לאחר כל שיחה עם האם מרגישה הבת מרוקנת ומושפלת, כאילו חדרו לתוכה ולקחו בכח משהו, והשאירו אותה מוחלשת ונגזלת.

חיי המשפחה של הלוקות בהפרעות אכילה בלתי מספקים: השפע בצורתו כאהבה ובצורתו ככסף זורם בזרזיפים קטנים, מקוטעים, עם הפסקות ארוכות מדי. הן כולן ‘ילדות טובות’, שכל בני המשפחה לוקחים מהן אנרגיה בדרכים שונות ומגוונות, וגם ‘חבריהן’ עושים זאת, והן תמיד מעניקות, מאפשרות לאחרים לקחת, ואינן מודעות כלל לצרכיהן שלהן.
הבת נשלטת בדרכים רבות כל-כך בכל תחומי חייה, גם בגיל ההתבגרות ואפילו אחריו, עד שביאושה היא מוצאת רק דרך אחת להחזיר את השליטה לידיה: אוכל.
האנורקטית כאילו אומרת: “אתם שולטים בכל היבטי חיי, אבל יש דבר אחד בו אני שולטת, וזה הפה שלי.    מעכשיו לא יכנס מאומה (או כמעט מאומה) לפי”.
הבולימית אומרת אותו דבר אבל ביתר תחכום: “כדי להדגיש את שליטתי, אני גם אכניס וגם אוציא, וכך ארגיש יותר שליטה בענין”.
האכלנית הכפייתית כאילו אומרת: “אתם לא תגידו לי כמה לאכול, אני אקבע לעצמי”.
האבסורד הוא, שתוך זמן קצר הן מאבדות שליטה גם על התהליך הזה, וממשיכות בו גם כשהן כבר חולות מאד.
כשמדובר באנורקטיות, הן ‘מצליחות’ לפעמים לאחד את המשפחה סביב מחלתן, ומטבע הדברים אינן יכולות לוותר על המחלה. אחדות המשפחה תלויה במחלתן. לכן כה חשוב לטפל בכל המשפחה כשמדובר בקטינות.
מדוע אני מתנגדת מאד לאשפוז?

האשפוז הכפוי הוא בעצם מאסר למי שאינן עברייניות, והוא כולל האכלה/האבסה כפויה, ושיחות על דימוי הגוף ודימוי עצמי. זה שיא השליטה בנערות האלה, שהגורם העיקרי למחלתן הוא העדר שליטה שלהן בחייהן.
איך זה יכול לרפא? הרי האבסה כפויה נאסרה בכנסת, כשמדובר בפיטום אווזים. הנערות האלה סובלות פחות מאווזים כשכופים עליהן לאכול? מה גם שהשיחות על דימוי גוף ודימוי עצמי לא רלוונטיות.
בניגוד לדעה המקובלת, אין קשר בין מחלתן לבין צילומי הדוגמניות המורעבות, אלא לדינמיקה המשפחתית הבעייתית. הן אינן יכולות להכיל שפע, כי מעולם לא קיבלו אותו קודם. על כן הן דוחות אותו בצורתו כאוכל.     רק אחר-כך הן מקבלות דימוי גוף מעוות. מעולם לא דברתי עם חולה בהפרעת אכילה על אוכל, מפני שהאוכל הוא רק הסימפטום ולא הבעיה. המשפחה היא הבעיה.

אז מה אני מציעה במקום זה?
למרבה המזל אנחנו בכלל לא צריכים לבחור בין הרע לנורא. בין מוות לבין אשפוז כפוי והאכלה בכח.
יש דרך שלישית, קצרה יותר, יעילה ואנושית יותר, שתוצאותיה ארוכות טווח. היא כוללת שני היבטים:
האחד, החזרת השליטה על חייה שלה לחולה בהפרעת אכילה.
השני, ריפוי ‘ההורים הפנימיים’. מדובר בשיטה שעוזרת לכל אדם בנוגע למגוון גדול מאד של בעיות, ועובדת מהר וביעילות לריפוי הפרעות-אכילה.

מה זה ‘הורים פנימיים’?
מח האדם ורקמות העצבים שומרים חוויות, המוקלטות בזו אחר זו כמו על ווידאוטייפ. אפשר להזכר בחוויות אלה, ‘להשמיע’ את ההקלטות, ואפילו לחיות אותן מחדש. לכולנו יש הקלטות מהורינו. לא רק מה שאמרו לנו, אלא מה ראינו שעשו, איך התנהגו, הבעות פנים, וגם איך פירשנו את המתרחש.
הפרשנות שאנשים נתנו כילדים למציאות, להתרחשויות, למערכות היחסים וליחסי הכוחות – קובעת במידה רבה את הדפוס שהם יוצרים. בבגרותם משחזרים אנשים לעתים קרובות את מה שראו אצל הוריהם, או על-פי החלטה – את ההיפך הגמור. בנות שמפרשות את היחסים בין הוריהן כאילו האמא היא רעה או לחילופין קורבן, מחליטות באופן בלתי מודע, שלא להידמות לה. מאחר שאינן מכירות אופציות אחרות, הן מנסות להידמות לאביהן…

האם ניתן לרפא את ‘ההורים הפנימיים’?
כן בהחלט! רוב השיטות הפסיכולוגיות מטפלות בריפוי ‘הילד הפנימי’. זה לא בהכרח מצליח, ומצריך טיפול ממושך, שעולה המון כסף למטופל, ויוצר תלות בין שני מבוגרים על בסיס קבוע.
בנוסף, מי שגרם ל’הקלטות’ הפנימיות שלנו להיות בעייתיות – הם ההורים. אין הגיון בלנסות לשנות את ההורים שלנו, ולא תמיד הם בחיים. אנחנו יכולים גם יכולים לרפא את אותו חלק באישיותנו, שנקרא ‘הורים פנימיים’,    כך שהם יהפכו להורים פנימיים תומכים, ועל ידי כך תהיה לנו תמיכה פנימית קבועה, שהולכת איתנו לכל מקום.
מדובר בשתיים עד שלש פגישות, בנות שעתיים כל אחת, ותו לא.
לצד התהליכים שעוברים, נלמדות טכניקות פשוטות לביצוע, כך שכל אחד יכול ליישם אותן בעצמו, ולרפא טראומות-ילדות וכאבים רגשיים מן העבר. השינוי שזה מחולל הוא רב-עוצמה, ותוצאותיו ניכרות מיד, ובכל תחומי החיים: זוגיות קריירה, מערכות יחסים, בריאות, כסף ועוד. בהפרעות אכילה זה מביא אנורקטיות לאכול באופן רגיל, בולימיות להפסיק להקיא, ואכלניות כפייתיות לאכול בצורה בריאה, ולהשיל עשרות קילוגרמים מיותרים ממשקלן.

 

טל אור היא מומחית לפריצות דרך ויצירת שינויים שנשארים לאורך זמן.
מזה 30 שנה היא מנחה קורסים וסדנאות להתפתחות אישית, רוחנית ועסקית, ומעניקה יעוצים אישיים בשיטה יחודית שפיתחה.

https://www.facebook.com/talorhamigdalor