בין ייאוש לתקווה

כנראה שאני משתייכת לסטטיסטיקות האלה של ההריון.

בעצם לאחת משתי סטטיסטיקות ליתר דיוק, הסטטיסטיקה של הריון שלא מתפתח בצורה תקינה בשלבים הראשונים של ההריון וסטטיסטיקה של הריון שבו רואים דופק רק בשבוע מאוחר יותר.

אני אמורה להיות בין שבוע 6 ל-7, תלוי במועד ההפריה ביחס למועד הביוץ שלי.

היום הלכתי לרופא בציפיה לראות דופק. אני אמורה להיות באמצע השבוע השישי, בשלב שבו כבר ראינו דופק בהריון של יובל, וכמו ביום חמישי, נצפה רק שק הריון, שעומד לו ריק ושומם , בלי כלום בפנים.

בשניות הראשונות שהמתמר היה בפנים  וראו את שק ההריון, הייתי בטוחה לרגע שראיתי נקודה פיצית מהבהבת חלש בפינה של שק ההריון, אבל הרופא חיפש וחיפש בסבלנות במשך כמה דקות באולטראסאונד וגינלי, ובטני, וכל מה שהוא מצא זה שק ריק.

הוא אמר שבשבוע כזה היינו צריכים לראות משהו, והפרצוף שלו לא נראה אופטימי במיוחד.

הוא אמר שנמתין ליום ראשון, ושאם עדיין לא נראה דופק נחליט מה הלאה. בעלי לא ממש הפנים בהתחלה ואמר לו “תגיד לה שלא תכנס לסרטים ושלא תתחרפן” ואמרתי לו “אין מה להכנס לסרטים, כנראה שזה לא זה.. והרופא די הסכים אבל סייג שאולי יש סיכוי ממש קלוש שהמצב עוד ישתנה.

יצאנו מהמרפאה, במעלית הסתכלתי במראה על הבטן התפוחה שלי וקצת כעסתי על הגוף שלי שמשלה אותי ושבגלל שקיק קטנטן בגודל של סנטימטר הוא משווה לבטן שלי מראה של הריון בחודש רביעי חמישי. אף מכנס רגיל כבר לא עולה עלי בלי לחנוק לי את הבטן.

אני מנסה להיות ריאלית ולשמור על פסימיות. במקרה הכי גרוע הולכים לגרידה. במקרה הטוב תהיה לי הפתעה משמחת ביום ראשון.

זה מאכזב.

בעלי לא הבין למה נשברתי ולמה עצוב לי כל כך, נכון שזה בסך הכל אוסף של תאים אבל הציפיה הזו, הרחם שלי שמשהו מתחולל בה במשך החודש האחרון, התחושות האלה, להרגיש בהריון, להפסיק הכל ולהתחיל הכל מחדש.. עם החשש הזה שאולי שוב זה לא יצליח, זה שובר.

במיוחד כשאני כל כך רציתי את ההריון הזה וכל כך רציתי כבר לכתוב ולספר שהנה, יש דופק ואנחנו עברנו עוד שלב חשוב בהריון הזה.

אמא שלי התחילה לחפור לי שלא הייתי צריכה לספר לאף אחד. אמרתי לה שתעזוב אותי בשקט. אין לי בעיה שידעו וזה לא שאפשר להסתיר.

אז כרגע אני ברגשות מעורבים לא פשוטים..

אבל יודעת שאני מספיק חזקה בשביל לעבור את זה. רק שיגיע כבר יום ראשון בערב ואי הידיעה הזו תסתיים ותשחרר אותי.

אפילו חשבתי ללכת לעשות בדיקת דם לבטא מחר, אבל אני יודעת שזה רק עלול לתסבך אותי עוד יותר וממה שלמדתי בכמה שנים בפורום לקראת הריון הכל יכול לקרות.

החל מדופק שמופיע פתאום אחרי תור לגרידה בשבוע 9 ועד לבטא נמוכה שפתאום גדל ממנה עובר בריא וכלה בהריונות שככה סתם בלי הודעה מוקדמת נופלים.

לפעמים מעצבן אותי שאני יודעת יותר מדי. זה מכניס את המוח שלי ליותר מדי פעילות וחישובים שסתם מתישים ומעייפים אותי.

צריכה להתחיל להרגיל את עצמי לרעיון של להתחיל מחדש. לא הולכת לחכות חודשיים.

אם זה נופל אני ישר מתחילה לעבוד שוב, לתפוס את הביוץ הבא, לעשות עליו אמבוש ולהקלט שוב מחדש לעוד הריון.

וכן, אני קצת לא רגועה כרגע. מותר לי.