אמהות וקריירה עם תאומים, בואו נדבר על זה קצת?

 

אני פתאום קולטת שעבר כמעט חודש מהפוסט האחרון שלי פה. כבר אין לי זמן לכלום. השוטף “שוטף אותי”. אולי זה קשור לזה שהבנות גדלו קצת ולמרות שהייתי בטוחה שאחרי גיל שנה יהיה קצת יותר קל, זה רק הולך ונהיה קשה יותר.

נכון שזה קל במובן מסוים כי הן יחסית עצמאיות אבל כשאני אומרת עצמאיות, זה אומר שכמו אח שלהן, הן חושבות שהן מחליטות על עצמן ועושות מה שבא להן וזה שזה מסוכן או אסור – זה לא רלוונטי.

מיה ונוגה בנות שנה וחודש ו-3 ימים, נוגה כבר עומדת לבד ועושה צעד פה ושם, התחביב החדש שלה זה לטפס על הספה או השולחן ולעמוד ומיה בעקבותיה.

לא ברור לי עדיין מי יותר טרוריסטית, אם זו מיה שיש לה ספידים בטוסיק שעושה מה שבה לה למרות שהיא קצת יותר זהירה או נוגה שאין לה אלוהים וכשהיא רוצה משהו היא לא רואה ממטר, גם אם זה אומר להפיל את אחותה ולהשכיב אותה על הגב או על הבטן, ולעמוד עליה כדי להגיע למה שהיא רוצה. וזה שמיה צועקת ובוכה לא מעניין אותה.

 

נוגה לפני שבוע בערך טיפסה על הסורגים במיטה וכמעט יצאה ממנה בנפילה. הוספנו לה מעקה של המיטה של איקאה שיוצר סוג של הגבהה וחוסם לה את היכולת לקפוץ אבל כמו שנראה לי יש לנו אולי עוד חודש עד שהיא תמצא דרך לפצח גם את זה..

הנה המהממות שלי בסרטון קצר שממחיש מה שהולך פה בד”כ..

חוץ מזה הן מהממות. מאוד וורבליות, ממש מדברות ומבינים מה הן רוצות. אמנם הן רבות על כל דבר בערך והתחלנו קצת עם ההשתטחויות של גיל שנה וחצי אבל זה כזה אושר והתמוגגות לגדל אותן.

אני משתדלת בשעה 4 להניח את העט, הלפטופ והפלאפון ולהיות נטו עם הילדים. אם מזג האויר מאפשר אני יורדת איתם לגן שעשועים ומפרפרת אחרי הבנות שמרגישות מאוד בטוחות בעצמן שזה אחלה, אבל כשכל אחת זוחלת בטורבו לכיוון אחר, אמא רצה. טוב נו, רציתי לרזות קצת לקראת הקיץ, מה אני בוכה?

מבחינת העבודה ככל שהן גדלות יש יותר ויותר דברים ופרויקטים שאני נכנסת אליהם. משתדלת לומר לא לדברים חדשים אבל זה ממש לא פשוט כי היום טס לי משעות הבוקר ופעמים רבות בלי שאני שמה לב כבר נהיה 4 ואז שוב מרתון עם הילדים ואם נשאר לי טיפה כח בערב אני יושבת עוד קצת על העבודה.

כוח לעצמי כמעט אין לי בכלל. הכביסות פה נערמות עד שזה ממש מפריע לי ואז אני עושה אמבוש. אבל אפשר לומר שזו אחת התקופות העמוסות בחיי ואני מאוד מקווה שזה ישתפר בקרוב.

אני זוכרת שגם יובל היה מאוד אינטנסיבי בגיל הזה, ברמה שלא יכלתי לחשוב על עוד ילד כי הוא תיזז אותי בלי הפסקה ועכשיו יש לי עוד 2 כאלה ואותו בגיל ההתבגרות ואני עושה הכל לבד.

פעם בשבוע ההורים מנסים לעזור לשעתיים שלוש אבל רוב הזמן אני איתם לבד עד 7 בערב וכשיש המון טרדות של העסק, קשה להיות רגועים באמת.

מעבר לעובדה שכשאני עם הבנות בבית, מאוד קשה לעשות משהו שלא לידן, כי אם למשל חשבתי על לבשל, אז הן באות ומטפסות עלי אחרי 5 דקות שהן מיצו את הפלסטיקים בארון או שהן מתחילות לריב ואם אני מעיזה להרים את הפלאפון ישר שתיהן רצות ורבות מי תיקח לי אותו ומתחילות לעשות “הלו הלו” ונוגה ממש מנהלת שיחה  – “הבו? אה, אי, אה , אבו?” וזה מחזה קורע מצחוק.

 

אז לרוב אני איכשהו מנסה לג’נגל איתן ויובל שכבר בן 5 וחצי הוא ילד שלא כדאי שהוא ישתעמם כי אז הוא מתחיל להכנס להתקף היפר.

ורגע, איפה אני בתמונה?

אולי השלמתי עם העובדה שהמקום שלי קצת נדחק הצידה בתקופה האחרונה כי יש המון דברים לטפל בהם והמון אחריות וקשה לי קצת אבל זה בסדר וזו תקופה שתחלוף. עוד שנתיים שלוש הבנות יהיו עצמאיות יותר וישחקו עם חברות ואני מניחה שיהיה אפשר לנשום קצת יותר לרווחה.

 

יחד עם זאת, אני שמחה על זה שייש לי הזדמנות לעבוד במשהו שאני באמת אוהבת ומקבלת סיפוק עצום, לעזור לאחרים, ואני מנסה פה ושם לגנוב קצת זמן שהוא נטו שלי כמו למשל בסוף השבוע האחרון שהשתתפתי בקורס מתקדמים של מטפלי תטא הילינג שהיה מדהים ונתן לי כלים להתקדם ולהתפתח ממקום רגוע יותר ולמצוא את עצמי מחדש.