ילדים זה שמחה, מחלות זה מעצבן. התחיל החורף

כן כן, החורף הגיע במלוא העוצמה.

מילא הגשם, מילא הקור או זה שפתאום יש לי דחף מטורף ובלתי נשלט לפחמימות (ולכי תעשי דיאטה בחורף) אבל לפחות אני עמוסה מאוד ובקושי מוצאת זמן לשבת לאכול אז זו חצי נחמה. וכשאני לא עובדת אני מוצאת את עצמי מפרפרת אחרי הקטנות ומוציאה המון אנרגיה.

אז כמו שכתבתי לפני שבוע היה לנו חשד למחלת הפה והטלפיים לבנות. יום למחרת הלכנו לרופאה שאבחנה אצל מיה מחלת הפה והטלפיים ואצל נוגה סתם וירוס יחד עם פטריה בלשון לשתיהן. ובנוסף, יובל היה עם חום במשך 3 ימים, סתם שיהיה מעניין. כאילו אם כבר מחלות אז שיהיו 3 ילדים. מה זה כבר עוד אחד?

מצאתי את עצמי מג’נגלת בצורה בלתי אפשרית בניסיון לעבוד ולהספיק דברים שהייתי צריכה לסיים (שוב מחר ה-15 לחודש והרואת חשבון שלי הולכת לנזוף בי שעדיין לא העברתי לה את החומר) ובגלל שאני פרפקציוניסטית אין מצב שאני הולכת לישון בלי שאני מסיימת מה שתכננתי לסיים או לפחות חלק נכבד ממנו.

 

אני רוצה בהזדמנות זו להתנצל בפני החברות שלי (אם עדיין הן יקבלו אותי) על זה שאני בקושי שם בשבילן, שאין לי זמן לדבר בטלפון, נכנסתי למעין סחרור כדי להספיק דברים. הייתי בטוחה שכשהבנות יכנסו לגן יהיה יותר קל כי הן יהיו במסגרת עד 3 וחצי אבל שכחתי משתנה אחד קטן ולא חשוב – חורף ומחלות.

אז לגבי מחלת הפה והטלפיים (או הפה והגפיים) , ביום חמישי ב11 בלילה קפצתי לAMPM לקנות חלב עיזים אחרי שנוגה בכתה מאוד ולא יכלה לאכול וגם מיה לא אכלה בהתלהבות. השם השני של מיה זה “מאמ-מאמ”. זו המילה העיקרית שיוצאת לה מהפה ורק תעיזו להכנס למטבח או לאכול או לשתות לידה וישר הילדה עומדת וצועקת מאמ-מאמממממ! ולא נרגעת עד שהיא לא מקבלת..

 

כתבתי בפייסבוק סטטוס על זה וכולם אמרו לי שחייבים חלב ישירות מהעיזה אחרת זה לא עובד. כבר אמרתי שבדקתי את הנושא לפני כמה שנים וגם עם יובל והתברר שחלב מפוסטר שומר על איכויות הריפוי וכן מרפא אפטות ופצעים בפה וגילינו שהוא גם מאוד יעיל לפטריה בלשון.

אז למחרת הוספנו גם דקטרין וקפצנו למשק ליד הבית לקנות חלב עיזים טרי (מבקבוק) וגם קנינו לבנות שמנת מחלב עיזים כדי שיהיה להן מה לאכול והן אכלו אותה בהנאה כשכאב להן מאוכל.עד אחר הצהריים היתה לשתיהן הקלה משמעותית  בפטריה ובפצעים בפה למיה והיא חזרה לאכול כרגיל.

נוגה עד שבת היתה עדיין עם חום. ביום ראשון בבוקר תכננתי להשאיר אותה ליום נוסף כדי לראות שהיא מבריאה והילדה התעוררה עם פריחה קשה בכל הגוף. גם למיה היה את זה לפני שבועיים ויכול להיות שזה אותו וירוס.

בערב קילחנו אותן לפני השינה ומרחתי לנוגה קרם חדש של mustela שהוא קרם איכותי ללא פרבנים וטוב גם לטיפול בעור רגיש. למיה בעלי לא מרח ואחרי חצי שעה נוגה התחילה להיות לא רגועה ואמא שלי היתה אצלנו בדיוק ואמרה שנראה שהילדה מתגרדת. הפריחה שלה החריפה מאוד פתאום ודי מהר היא עברה למצב של בכי וסבל וכלום לא עזר למעט אמבטיה פושרת. נתתי לה פניסטיל ואז נזכרתי ששמתי לה תחליב חדש וכנראה שהיא אלרגית אליו. חיכינו רבע שעה והתקשרתי למוקד כשראיתי שאין שיפור והילדה מתענה.

במוקד לא ענו, השארנו את אמא שלי עם יובל ומיה ויצאנו לדרך. התקשרתי בינתיים למוקד שוב ועדיין לא ענו. התקשרתי למיון ואמרו לי שצריך לעבור קודם במוקד. מאחר וידעתי שבמוקד לא יעשו כלום ורק יפנו למיון והמוקד יותר רחוק מהמיון (5 דקות) והילדה כבר ממש צרחה, אמרתי לבעלי לטוס למיון ילדים ושיקפצו לי. הילדה שלי סובלת ובירוקרטיה זה הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע.

במיון די מהר הבינו שהיא סובלת. אמרתי שנתתי לה פניסטיל ואז אמרו לי שאין מה לעשות איתה כי זה הטיפול ומאחר ונתתי לה כמות כמעט כפולה סביר להניח שזה יתחיל להשפיע בקרוב. הפריחה שלה לא מצאה חן בעיניהם והרופאה רצתה לבדוק אותה לאור העובדה שהילדה היתה שבוע וקצת עם חום ונזלת. בהתחלה בדקה אותנו סטאז’רית חמודה אבל בלי יותר מדי ניסיון שדי עצבנה אותי ואת נוגה שהיתה חסרת סבלנות כי הציק וגירד לה. אחרי כמה דקות אמרתי לה שתבדוק עם הרופא האחראי לגבי מתן של משהו שיקל עליה.

זה היה אחד הרגעים הכי קשים שעברתי מאז שהבנות נולדו. אפילו יותר קשה מההתאוששות מהניתוח כשהייתי עם כאבי תופת בגלל ההידבקויות מהקיסרי הקודם.

לראות את הילדה שלך חסרת אונים צורחת ומתפתלת מכאבים ולדעת שאין שום דבר שאתה יכול לעשות כדי לעזור ולהקל לה זה תחושה נוראית.

במיוחד לי עם כל האובר אמוציונאליות ורגשי האשם שלי.

מיה ונוגה עושות החלפות במוצצים :

הרופאה הבכירה הגיעה ותוך כמה שניות קבעה שזה כנראה אדמדמת ושזה מתאים לסוג הפריחה ושכנראה שיש לה וירוס אחר ממיה או שלמיה היה והיא הדביקה אותה. בקיצור, לא משעמם.

נשלחנו הביתה ועד אז היה שיפור קל במצב.

היינו בטוחים שמאחר ונוגה היתה ערה מ6 בערב ועכשיו 1 בלילה היא תשפך לישון. אז זהו שלא.

בבית היא שוב נכנסה להתקף גירוד.

עשינו לה אמבטיה פושרת עם שמן טיפולי של לייף שהשתמשנו בו בהתחלה וזה ממש הרגיע אותה ואת הגירוד.

אח”כ ניגבנו והלבשנו אותה ושוב היא נכנסה לאמוק.

שוב קילחנו אותה (2 וחצי בלילה) ונתנו לה לשבת קצת במים. הילדה מחוקה מעייפות אבל נכנסה להיפר והתחילה להשתולל ואם העזנו לשים אותה במיטה היא צרחה בעצבים. היא ניסתה לרדת מאיתנו אז נתנו לה והיא התחילה לרוץ בבית ולזחול במהירות.

בשלב מסוים עלתה על הבימבה וטיילה איתה כשהיא מנווטת עם רגל אחת. אני ובעלי יושבים במיטה, מסתכלים עליה מרוצה מעצמה ונקרעים מצחוק למרות ששנינו מתים לישון וערים יותר מדי שעות.

אחרי שהיא פרקה קצת אנרגיה ניסינו לשים אותה שוב במיטה והיא שוב צרחה והשתוללה – רק שתבינו, במצב רגיל שמים אותן במיטה והן נרדמות לבד. הצרחות שלה העירו את מיה ופתאום הרגיש לי נכון לשים אותן יחד. העברנו את מיה למיטה שלה וכמו בקסם מיה הושיטה אליה יד, ליטפה אותה, נוגה הסתכלה עליה, התרפקה ונרגעה לכמה דקות. אחכ היא שוב השתוללה אבל היה שיפור מהותי במצב שלה.

אחרי רבע שעה שהיא הפריעה למיה לישון החזרנו את מיה למיטה שלה ועשינו תורנויות בייביסיטר בסלון כשאני או בעלי על הספה ונוגה מטיילת בבית. מתישהו ב4 וחצי שמתי לה DVD של השפן הקטן בטלויזיה ואז היא נרגעה והיתה מרוצה. אחרי חצי שעה של סבב שאני יושבת על הכורסא והיא עלי ואני מנקרת תוך כדי, הדיסק נגמר. ניסיתי להשכיב אותה לישון. אין מצב. חוזרים לספה.

ב7 הערתי את בעלי שיקום להיות איתה ויארגן את יובל לגן.

מיה ונוגה עפות על השפן הקטן:

הוא היה אמור ללכת ליומיים מילואים ואמרתי לו שאין מצב שהוא משאיר אותי במצב הזה ונוסע כשהוא בעצמו בקושי ישן בלילה ושעם 2 ילדות חולות אני לא נשארת לבד ליומיים.

כמובן שהוא ניסה להתנגד ולתת את כל הטיעונים שיש אבל הסברתי לו שכרגע המשפחה שלו באה לפני הכל ולא מעניין אותי והוא לא הולך למילואים. אז הוא התקשר למפקד שלו, שלח טפסים מהמיון ושחררו אותו בלי בעיה.

משום מה הוא התנהג כאילו הוא עדיין סדירניק שאסור לו להבריז וזה לא שהוא בתפקיד חשוב במיוחד או תפקיד פעיל.

שנינו היינו במצב זומבי באותו היום. נוגה היתה ערה עד 9 בבוקר ונרדמה רק אחרי טיול של רבע שעה בעגלה וישנה לשעתיים. אח”כ התעוררה לשעה ושוב יצאתי איתה לסיבוב בעגלה והיא נרדמה תוך כמה דקות ומשם ישנה עד אחר הצהריים ואז קמה כמו חדשה. בלי פריחה ועם מצב רוח.

היה כיף להיות ביחד בבית, להנות מהילדים. בכלל, לאחרונה אחרי שעברנו איזשהו משבר לפני חודש וצמחנו ממנו, הרבה יותר נחמד לנו יחד. הכל פתאום הסתדר כזה ובעלי הפך להיות שותף ונותן לי את המקום שלי בזוגיות ובבית ולוקח חלק פעיל יותר גם עם הילדים ופתאום נהיה אצלנו הרבה יותר הרמוני ונעים וזה משפיע עלי לטובה מבחינת העבודה ואז יותר קל לי לפתח עוד דברים.

אתמול החלטתי להשאיר את הבנות לעוד יום בבית למרות שהן היו בסדר כדי לוודא שנוגה לא מפתחת כלום. לקחתי אותן איתי לפגישה עסקית עם חברה שיש לה חנות עם גלריה וישבנו ודיברנו והבנות הסתובבו על הרצפה, ישנו, ישבו עלי ובקושי הרגשתי אותן. תענוגיות..

 מיה ונוגה שרות ביחד

היום בבוקר שלחתי אותן למשפחתון סוף סוף .  הן קמו וטיילו בבית עם מצב רוח וברגע שנכנסנו למשפחתון ונוגה הפנימה שאני תיכף הולכת היא התהפכה והתחילה לילל. נשארתי איתה כמה דקות. היא מאוד אוהבת את המטפלות אבל אחרי שבוע בבית עם חום בעיקר על הידיים של אמא, היה לה קשה והיא התלוננה המון ולא היתה רגועה.

אספתי אותה בצהריים אחרי שטיפלתי בכמה דברים דחופים והילדה חזרה לעצמה.

יש לה קטע של עקשנות שאין דברים כאלה (בת של אמא שלה) כשהיא מחליטה שהיא לא רוצה משהו, הילדה שבתה מבחינת אוכל כל היום. בבית אכלה צלחת מרק וקובה אורז. גם מיה כמובן..

אז בינתיים נקווה שיהיה רגוע ושקט. יש גם את המלחמה התקועה הזו עכשיו ואני רק מקווה שלא יגייסו לי אותו. כי אז באמת זה יהיה בלתי נסבל.