Home הריון ולידהלידהסיפורי לידה סיפור הלידה של ליאם / שרה

סיפור הלידה של ליאם / שרה

by אמא


יום חמישי 04.10.07 השעה 22:00 מתלבשת יפה, מתאפרת, מסתרקת אפילו מגלחת רגלים! קבענו עם חברים ללכת לשבת בבית קפה, אני גמורה מעייפות אבל צריך לצאת קצת, אחרי הלידה למי יהיה כוח.


באים לצאת מהדלת, רגע אני צריכה לשירותים, שוב, כבר פעם הרביעית שיש לי קקי היום… מה נהיה? משתעשעת עם הרעיון שיש לי שוב קלקול קיבה ואולי אני אוציא כמה ימי מחלה, לדפוק את המערכת אתם יודעים…


"אוקי אני מוכנה" מכריזה בקול לחצי, יוצאים, אני לוחצת על כפתור המעלית ו… מה זה?? מה קורה כאן….? חוזרת מהר לדירה רצה לשירותים, יש כתם רטוב במכנסים, מנסים להריח, אין לא ריח של זרע, ולא ריח של פיפי, לא יודעת איזה ריח יש לזה, מנגבת טוב ושמה נייר טואלט, לא, זה לא פיפי הדליפה מהחור השני… חצי נכנס ללחץ רץ בכל הבית מחפש את טלפון של המוקד במכבי לשאול מה לעשות ואני בהכחשה טוטאלית, בטח יש חור קטן שקצת דולף, יאשפזו אותי ליומיים והביתה.


נוסעים לתל השומר, חצי מדבר על איך שהוא מתרגש ואולי "זה זה"… ואני "מה פתאום, אתה תראה עוד שעתיים אנחנו בבית" אני לא אומרת לו שאני מתזמנת צירים, או לפחות מה אני חושבת שצירים, כל 6 דקות…

מגיעים לתל השומר נכנסים למיון יולדות, אחרי המתנה מייאשת מחברים אותי למוניטור, אני שומעת את הלב של פיסטוק… והוא כיאה לבן של מרוקאי מתעצבן משני האלקטרודות האלו שלוחצות עליו פתאום, מפריעות לו למרחב המחיה הכבר מצומצם שלו ומתחיל לבעוט לכל הכיוונים.


אחרי חצי שעה האחות הגיעה למסקנה שיש לי צירים, (לא?! באמת!? מה את אומרת!) הולכים לרופא שיבדוק אם אכן יש ירידת מים, כי צירים בשבוע כזה זה דבר רגיל ולא בהכרח מוביל ללידה. הרופא בודק ובדרך מוציא לי את המעיים… ממש הכאיב… לא רואה ירידת מים, אבל הסיפור שלי נשמע לו משכנע והוא מחליט לאשפז אותי ביחידה, אבל לפני זה עוד מוניטור.


הכאבים מתגברים, כבר לא "מיחושי מחזור". אומרת לחצי "תתקשר לאימא שלי", אני מפחדת, ואני צריכה אותה איתי, השעה כבר 02:00 בלילה. היא מגיעה אחרי חצי שעה אני מחוברת למוניטור כבר ממש כאובה, לא יכולה לזוז כולי מתכווצת וכולי רועדת. האחות נכנסת רואה אותי ואת המוניטור ואומרת "מתוקה, את הולכת לחדר לידה". חדר לידה??!! מה חדר לידה?! מה פתאום!! איזה חדר לידה בראש שלך? יש לך התבלבלות קשה ביותר אני רק כאן להתאשפז לאיזה יומיים, הכאבים האלו כבר יעברו והכל יהיה בסדר…


תוך 30שניות אני מוצאת את עצמי בחדר לידה. כל כך כואב! הולכת קדימה אחורה לא יכולה לשבת לא יכולה לעמוד לא יודעת איך אני הולכת בכלל… וחם לי! מורידה את החלוק המעצבן ובהתאם לצו האופנה העכשווי של בית החולים מסתובבת עם כל התחת בחוץ (ויש תחת…), חצי רץ אחרי עם החלוק מנסה לכסות אותי כי "רואים לי" עד שאני במתעצבנת וצועקת עלי שיעזוב אותי עם החלוק הזה, וממש לא מעניין אותי כרגע מה רואים לי ומה לא!


מחליטה על אפידורל, עם כל ההכנות וכל המחקרים שעשיתי אני לא עוברת את הלידה הזו בלי אפידורל! (כמה שטעיתי…) מחברים אותי לעירוי ומסבירים לי שייקח זמן עד שהמרדים יבוא. אני הולכת למקלחת מים חמים זה הדבר היחיד שמרגיע, ומכאבים של "אני רואה כוכבים ובא לי למות" זה יורד לכאבים נסבלים שעם נשימה נכונה והמון המון מחשבות טובות הם נסבלים, רק מסכנים אימא שלי ובעלי הם נרטבו יותר ממני….

האחות באה "תצאי מהמקלחת המרדים בדרך ואני רוצה לחבר אותך למוניטור."


אני מודיעה חגיגית לכולם שאין מצב שבעולם שאני יוצאת מכאן, בטח שלא למוניטור ועד שאני לא רואה את המרדים בחדר אני מבחינתי מחוברת כירורגית לדוש! ואם הם רוצים אותי על המיטה יצטרכו לגרור אותי בכוח! יחד עם הדוש! כל השכנועים בעולם לא מצליחים והם מחליטים להניח לי.

אחרי זמן שנראה לי כנצח סוף סוף הישועה מגיעה!!! אומנם בצורה של זקן מכוער ורציני אבל בחיי שאני שומעת מלאכים שרים "הללויה" וכמעט נישקתי אותו מאושר עם כל הכיעור שלו!

סמים!! סמים!! תנו לי אותם ועכשיו!!!!!


מסלקים את אימא וחצי החוצה אני נשארת לבד, איזה פחד… אין מי שמחזיק לי את היד, אין מי שמעודד אותי ומנגב לי את הדמעות… בחיים שלי לא הרגשתי יותר לבד מאותו רגע… המרדים ממקם אותי אומר לי לא לזוז, אני כל דקה צועקת מציר "לא עכשיו, לא עכשיו, כואב לי!!!! שמישהו ירה בי!" הוא מגיע להחלטה שאי אפשר לחכות כל פעם לסוף ציר, כי הם תכופים מידי. הוא דוקר אותי לא כואב בכלל, הציר כואב הרבה יותר. אני מנסה למצוא נחמה במיילדת האנטיפטית שנפלתי עליה, אני מחזיקה לה את היד מתחננת שלא תעזוב אותי, היא אפילו לא עונה לי, הכבל של המוניטור היה מנחם אותי יותר ממנה! המרדים סיים ואני מחכה שהכאבים יעברו, אומרים עשר דקות עד שישפיע. מחכה. לא משפיע. אחרי 15 דקות צד אחד רדום והשני מורגש ועוד איך מורגש! יש לי צירים בצד ימין, וקוראים למרדים, האפידורל לא טוב. עד שהוא בא גם הצד השני כבר ער. אלוהים איזה כאבים…. כבר ביקשתי שמישהו ירה בי? כן? נו, אז למה לא יורים???


הוא בא אחרי שבעה מדורי גיהינום, משחק עם הצינור שם ומוסיף חומר פה, אחרי 10 דקות סוף סוף אין כאבים, אני כל כך תשושה ורוצה רק לישון כבר בוקר… מתי שהוא לפני כל זה בדקו לי פתיחה והיתה 3 אצבעות, אני אפילו לא זוכרת שבדקו…

מגיעה מיילדת חדשה, החלפת משמרות. ונפלתי על מישהי מקסימה! סוף סוף מישהי אנושית. אני אומרת לה שיש לי לחץ שם היא בודקת לי פתיחה. "מתוקה יש לך פתיחה מלאה תסתובבי ללדת."


אני שמעתי את המשפט הזה ופשוט התחלתי לבכות, היסטרית, מפוחדת ולא מוכנה. בכיתי שאני לא רוצה ללדת, שאני רוצה הביתה, שאני לא מוכנה ושזה מוקדם מידי, אני לא רוצה ילד פג…. אימא שלי וחצי מנסים להרגיע אותי ולא מצליחים, אני מסרבת להתיישר על הגב לא מוכנה לזוז מהתנוחה העוברית שלי, אני לא יולדת, אני נשארת ככה כמו שאני שהתינוק לא יצא, ובוכה…..


בסוף המיילדת אמרה את מילות הקסם: :"אם את לא תתיישרי ותלחצי אני אצטרך לעשות ואקום."

אוקי! השתכנעתי!

אני מסתובבת על הגב תופסת את החבל בשביל קונטרה ומתחילה ללחוץ. מהתחלת הצירים אני עם עיניים סגורות, אימא שלי אומרת לי לפתוח אותם שאני אראה את הלידה. אני לא מוכנה, אני לא פותחת את העיניים אני מפחדת מידי, אולי אם אני אסגור אותם מספיק חזק הכל יעלם ואני אתעורר בבית.


מתחילה ללחוץ בכל פעם שיש לי לחץ, המיילדת מעודדת אומרת שאני לוחצת מאוד יפה, חצי לידי מלטף לי את הראש ואומר לי איזה עבודה טובה אני עושה ועוד מעט זה נגמר.

שוב לוחצת ושוב, רואים את הראש. "תפתחי את העיניים!" אני עדיין מסרבת. ממשיכה ללחוץ הראש יצא. המיילדת אומרת לא לחוץ עכשיו, אני נושמת כמו שלימדו אותי בקורס מפחדת להיקרע.

"אוקי, ללחוץ" אני לוחצת שוב חזק, אין לי אוויר, אני רוצה הביתה…


פתאום הקלה מידית, מרגישה כאילו כל העולם יצא לי מהבטן, ואז בכי… באותו רגע אני פותחת את העיניים (בפעם הראשונה מזה שעות) תופסת את הבן שלי מבין הרגלים ומניחה אותו עלי… הוא מלא ורניקס, לבן לגמרי וכל כך קטן…. חצי בוכה, אימא מתרגשת ואני בהלם וכמובן בוכה…. הוא עלי חצי חותך את חבל התבור אני מחבקת אותו קרוב קרוב מרגיעה אותו, נושמת אותו , מרגישה אותו, הבן שלי כאן…


כבר אחרי 5 דקות לוקחים אותו כי הוא נולד לפני הזמן, אי אפשר להישאר בחדר לידה איתו. חצי הולך איתו. אני ואימא נשארות המיילדת בודקת אותי, אני לוחצת להוציא את השיליה, זהו הדבר האחרון שחיבור אותי ואותו יצא ממני, ושום דבר כבר לא בפנים…

המיילדת תופרת אותי, היא לא חתכה, אבל יש כמה קרעים קטנים ממש לא נורא.

הלידה הסתיימה, אני אימא עכשיו….

משהגעתי לבית החולים ועד שילדתי עברו 8 שעות, אני בקושי זוכרת חצי מהזמן הזה שעבר, הכל בפלאשים. מספרים לי על דברים שקראו בזמן הזה ואני בכלל לא זוכרת. למשל שמשה בא לבקר (המיילד) ודיבר איתי… איתי? מתי?

מפתיחה של 3 אצבעות לפתיחה מלאה עברה חצי שעה. אפשר לומר שילדתי בלי אפידורל כי עד שהוא השפיע כבר היתה לי פתיחה מלאה והתחלתי ללחוץ.


אני לא חושבת שהלידה היתה טראומטית בשבילי, אבל עצם זה "שאיבדתי" את ההריון, את הבטן שכל כך אהבתי לפני הזמן בהחלט היה. אני עדין "מתאבלת" על זמן ההריון שהפסדתי, אני מתגעגעת לבטן, מרגישה שאיבדתי חלק ממני. מתגעגעת להרגיש אותו בפנים, מתגעגעת לטוסיק שלו שכל הזמן בלט לי החוצה, מתגעגעת אליו אפילו שהוא כאן לידי…. אומרים שעם הזמן זה יעבור לי, אני מקווה שכך יהיה…

היום הוא כבר בן 8 ימים, עבר רק שבוע מאז הלידה והכל נראה כל כך רחוק, כאילו חודשים, הכל איזה חלום רחוק.

אז זהו פיסטוק הגיע לעולם, הפתיע את כולם החליט שהוא רוצה להיוולד ב-5 לאוקטובר במקום 5 לנובמבר… כנראה לא שמע טוב כשהרופא אמר את התל"מ. הוא נולד 2655 גרם, לא כך כך דומה לאף אחד מאיתנו, אבל בהחלט יש לו את האופי השאנטי באנטי של אימא שלו….


You may also like

Leave a Comment