Home הריון ולידהלידהסיפורי לידה סיפור הלידה של איילי

סיפור הלידה של איילי

by אמא


סיפור הלידה של איילי

 

הריון:

בשנת 2005 החלטנו שאנחנו רוצים להביא ילד לעולם, אז היינו ביחד 5 שנים, ועדיין לא נשואים כי מבחינתנו רצינו להתחתן רק בשביל להביא ילד לעולם.

 אז באה ההחלטה להתחתן ולהתחיל לנסות, ככה שלקראת סיום תואר שני שלי כבר אהיה בסוף ההיריון… אז רצינו…


בפועל לקח לנו שנה וחצי להיכנס להריון, התקופה הזאת של הניסיונות לא הייתה קלה גם נפשית וגם פיזית, אבל כל עכבה לטובה, והריון בא בדיוק בזמן הכי טוב.

גילינו את ההיריון בערב הדלקת נר חנוכה ראשון ויומיים לפני יום הולדתו של החצי, ככה שההריון הזה הינו נס חנוכה ומתנת יום הולדת.

 

בהתחלה לא יכולתי להתלהב מעצם העובדה שסוף סוף אני בהריון, הייתי חרדה לפני כל בדיקה שמא משהו לא בסדר, אבל עם כל בדיקה תקינה נהניתי יותר ויותר מהריון.  התאהבתי בעובר הקטן שגדל בתוכי מהרגע הראשון (מ-US ראשון שבו ראינו דופק), אני והחצי כל הזמן דיברנו אל העובר, וכבר מהתחלה היינו בטוחים שיש לנו בת, וכך היה. השם העוברי שלה – ווישינק'ה (דובדבנית ברוסית). ככה עברנו את כל חודשי הריון, נהנינו מכל חודש, התלהבנו בכל בעיטה של ווישינק'ה, ובסוף חיכינו שכבר תצא ותכיר אותנו פנים מול פנים… וזה קרה ב- 6.8.2008

 

 

לידה:

לא יודעת למה, אבל הייתי בטוחה שאני אלד לפני התל"מ שלי שהיה 12.08.08, ולכן הכנתי הכל (כולל תיק לחדר לידה ולמלונית, תיק החתלה וכל הציוד לתינוקת) כבר משבוע 36, הכל היה מוכן ומסודר. בשבוע 30 התחלתי לשתות חליטת פטל, בשבוע  34 התחלנו בעיסוי פירנאום, ובשבוע 36 התחלתי אימונים עם האפי-נו וכבר תוך שבוע וחצי הגעתי להיקף 33-34 ס"מ ואמרתי לעצמי שזהו עכשיו אני מוכנה ללדת. אבל איילי החליטה אחרת… הימים עברו, הברקסטונים התחזקו, אך לא היה זכר ללידה… אני וחצי כל יום דיברנו עם איילי (אז ווישינק'ה) שלא תפחד לצאת שאנחנו מחכים לה ושאנחנו כבר מאוהבים בה עד הגג.

כבר משבוע 37 הופיעו סימנים המבשרים על לידה קרובה: התחילו שילשולים, התיאבון ירד, וגם הופיעו בחילות שלא היו אצלי אף פעם.

ביום ראשון ה- 3.8.08, ראיתי הפרשה מוזרה חשודה כפקק רירי, ושיגעתי את גלית (הדולה שלי) האם זה זה או לא.

 

לקראת ערב הרגשתי כאבים באזור הטבור והחלטתי ללכת למוקד בערב. במוניטור נצפו צירים לא סדירים, ובבדיקה הרופא אומר לי "נו, תלדי כבר" ואני עונה לו אני בשמחה, רק שהילדה לא רוצה לצאת.

 

ואז הוא עשה לי בדיקה ואומר – טוב רצית ללדת? אז יאלה לכי ללדת, ואני בהלם מה? למה? איך? מסתבר שיש לי פתיחה 3-4 ואני יכולה ללכת לבית חולים וללדת… בעלי נכנס ושנינו מתרגשים נורא שהיום זה היום! לקחנו את הזמן שלנו, הרי אין צירים סדירים, התקשרנו לגלית ולאמא שלי, והן גם כן נורא התרגשו. גלית עוד אמרה שלא נתעכב יותר מידי כי בפתיחה כזאת הלידה יכולה להתקדם מהר.

 

 לקח לנו איזה 4-5 שעות להתארגן (זה כלל מקלחת, גילוח, ארוחת ערב בארומה, קפיצה לעבודה לקחת דברים משם ומה לא…) בקיצור בשעה 24:00 הגענו לתל השומר. בדקו צירים – יש, אך לא סדירים, מחכים לרופאה, כאשר הגיעה תורי היא הסתכלה עליי ואמרה שאין סיכוי שיש לי פתיחה של 3-4, כי אני רגוע מידי. ואז לתדהמתה גילתה שאכן יש פתיחה 3… ואז הדילמה מה לעשות האם לשלוח אותי הביתה לחכות לצירים סדירים או להשאיר בבית חולים לזירוז. כיוון שהייתי בשבוע 38+4 היא שחררה אותי בתנאי שנגיע לבית חולים תוך 10-15 דקות מהרגע שיש צירים סדירים. אנחנו נורא התאכזבנו שעדיין לא נפגוש את הנסיכה שלנו והגענו הביתה.

 

ביום שני ה-4.8.08 לא הלכתי לעבודה, כי רוב הלילה לפני זה היינו בבית חולים, והחלטתי לקחת יום מחלה. מהבוקר התחילו צירים כל 10 דקות, כל ציר העברתי על הכדור מול המחשב – התייעצתי עם הבנות מפורום לידה פעילה וביתית מה לעשות ומתי לדעתן אני כבר אלד.

 

 אחר הצהריים היה לי תור לרופא, בעלי הסיע אותי, כי לא הייתי מסוגלת לנהוג עם צירים כל 10 דקות. הרופא אפילו לא בדק אותי, רק עשה הערכת משקל לווישינק'ה ואמר שאולי אלד עוד השבוע ואולי רק בעוד שבועיים, לא אמר לי מה לעשות אם אגיע להריון עודף (הרי שבוע אחרי זה היה אמור להיות התל"מ שלי), גם לא הסכים לתת לי יום מחלה נוסף, אלא רק על היום הזה. ממש התעצבנתי והחלטתי שלא אחזור עליו לעולם. בכל אופן חזרנו הביתה והצירים נרגעו עוד בדרך, באוטו…

ביום שלישי קמתי ב-05:00 כרגיל והלכתי לשחות, כמו בכל יום שלישי, היה לי ציר אחד או שניים במהלך האימון, ואחר כך בעבודה עוד ציר או שניים. ממש התבאסתי שעדיין אין צירים, אז התקשרתי לגלית שתעשי לי זירוז ע"י רפלקסולוגיה (כמובן שהחלטתי לעשות זירוז כזה רק אחרי שקראתי שאם התינוק לא מוכן לצאת אז הטיפול לא יצליח, לא רציתי לזרז את הילדה שלנו לצאת, רציתי שהיא בעצמה תחליט מתי לצאת).

 יצאתי מוקדם מהעבודה, גלית באה אלי, עשתה טיפול מהנה מאוד, קשקשנו ונפרדנו. בערב אני וחצי החלטנו ללכת לטייל יחפים על חוף הים (אומרים שזה יכול לזרז).

 

בשעה 20:00 התחילו צירים כל 10-15 דקות, אבל לא חזקים מידי, כלומר הצלחתי לישון עם צירים כאלה, בעלי עוד לא רצה ללמוד למבחן שלו כח אמר שבטח אני אלד ואז יהיה לו פטור, ואני הכרחתי אותו ללמוד, כי לא נראה לי שאלד בשבוע הקרוב בכלל. בשעה 24:00 לא הצלחתי לשכב בכל ציר ונאלצתי לקום לעמידה עם סיבובי אגן בכל ציר.

 

בעלי סיים ללמוד והלך לישון ואני עם הצירים מחכה שיהיו צפופים יותר. בערך בשעה 2:30 הצירים יותר כואבים וכל 5-7 דקות, החלטתי לצאת החוצה (לוודא שצירים לא נעלמים, יומיים לפני זה ברגע שיצאתי החוצה הצירים הפסיקו). בחוץ הצירים היו כל 10 דקות אך אחרי טיול של שעה הצטופפו לכל 5-7 דקות כמו בבית, אז החלטתי להעיר את בעלי.

 

התארגנו חפיף , כי היינו בטוחים שישלחו אותנו הביתה גם הפעם, ונסענו לתל השומר במהירות של 30-40 קמ"ש כדי שניהיה בטוחים שאכן יש צירים סדירים. הגענו, היה ריק וישר חיברו אותי ישר למוניטור, יש צירים סדירים, אחות בודקת פתיחה ומבשרת לנו יש פתיחה 4 , אתם נכנסים לחדר לידה!!! אני והחצי ממש מתרגשים , הוא הלך להביא תיק לחדר לידה ואני התקשרתי לגלית.

 

השעה הייתה 5:15, עשיתי חוקן, התלבשתי בבגדים הסקסיים של בית חולים והתחלתי לנסות לקדם את הלידה, בכל ציר התיישבתי על הכדור, נשמתי נשימות שלימדו אותי ביוגה ועשיתי סיבובים. לפעמים עמדתי ועשיתי סיבובי אגן. החצי תמך בי בכל ציר וציר, וחיבק אותי, או החזיק לי את הידיים. ככה עברו להם 3 שעות, הגיעה משמרת חדשה וביקור רופאים של משמרת בוקר.

 

 בודקים פתיחה – 5, כולם אומרים יופי של התקדמות, ואני בתוכי קצת מאוכזבת, הרי הגעתי עם פתיחה 4… טוב עוברים עוד 3 שעות עם צירים צופים יותר, בין לבין גלית עושה לי טיפולי רפלקסולוגיה ומעודדת ובעלי ממשיך לתמוך בי פיזית ונפשית, שניהם כבר עייפים… שוב בדיקה ויש פתיחה 6… בעוד כמה שעות שוב בדיקה, יש פתיחה של 5.5, כלומר אין התקדמות… הצירים כבר כל 3 דקות וכואבים יותר וגם ארוכים יותר, אבל אין התקדמות. הרופאה אומרת  שחייבים לזרז ומציעה פקיעת מי שפיר – אני מסכימה.

 

משאירים אותי מחוברת למוניטור (אומנם אפשר לעמוד ולהתנענע עם המוניטור, אבל אי אפשר ללכת וזה די מעצבן, כי עושים מוניטור כל חצי שעה למשך חצי שעה). אני מחכה לפקיעת מים, עוברים להם 10 דקות ואף אחד לא מגיע, עוד 10 דקות ועוד… גלית וחצי בודקים מה קורה ומגלים שיש לידה מסובכת בחדר הסמוך וכולם שם. כעבור שעה מגיע רופא ופוקע לי את המים , הוא מצליח רק מפעם רביעית לפקוע את השק – אומר שמשהו קשה שם, השעה הייתה 14:40, 20 דקות לפני החלפת משמרות הבאה. אני עדיין מחוברת למוניטור, ואז מגיעים הצירים האמיתיים, כל דקה וממש ממש כואבים, נראה לי פי 100 מהצירים שהיו קודם, אני מרגישה שאני הולכת להתעלף בכל ציר, ולא נראה לי שאני מסוגלת לעמוד בזה… 

בכל ציר יורדים לי עוד ועוד מים, וגלית אומרת שזה מצויין שווישינק'ה מתקדמת בדרך החוצה, זה מעודד, אבל אני חושבת שלהגיע מפתיחה 4 ל-6 לקח לי 10 שעות, ועכשיו עד פתיחה 10 עם צירים כאלה – אין מצב שאני אשרוד, ואני מבקשת אפידורל, בעלי ראה עד כמה כואב לי ואפילו לא שאל אותי האם אני בטוחה (שזה מה שסיכמנו שיעשה במידה ואני אשבר).

 

בדיוק יש שוב החלפת משמרות, והמיילדת שלי עסוקה ובמקומה מגיעה המלאכית – אירנה, היא שואלת אותי למה סבלתי עד עכשיו אם ממילא אני לוקחת אפידורל, ואני מנסה להסביר לה שממש לא התכוונתי ללדת עם אפידורל… בקיצור היא מחברת אותי לאינפוזיה בשכיבה ואני מתה מכאבים, לא מסוגלת לחשוב איך אני אצליח להישאר מקובעת ככה למשך חצי שעה לפחות של האינפוזייה…

 

 ואז גלית מבקשת מאירנה לבדוק לי פתיחה לפני שהיא קוראת למרדים, היא  בודקת (אני צועקת ונושמת כמו ביוגה, אבל כבר מתחילה לעבד את השפיעות) ומבשרת – את בלידה יאלה ללחוץ!!! אני לא מאמינה, הרי עברו רק 20 דקות מרגע פקיעת מים! מה ללחוץ, איך? אני אומרת שתרגלתי עם אפי-נו, אבל אני יודעת ללחוץ רק בכריעה, היא מושיבה אותי בחצי כריעה  חצי שכיבה על המיטה – וזה לא נוח לי, ואין לי מושג איך ללחוץ במצב הזה. אירנה מודיעה שהראש כבר כמעט בחוץ ושאני חייבת ללחוץ חזק בציר הבא, אבל אני לא מרגישה ציר, כל הזמן כואב לי, אין הפוגות, אז היא אומרת לי תלחצי עכשיו כמו לקקי, ואני עושה ככה.  היא טוענת שזה לא מספיק ושאלחץ עוד, ככה העברנו 4-5 לחיצות ואז הרגשתי שהראש יוצא, אירנה אומרת לי עכשיו לא ללחוץ (גלית אמרה אחר כך שהתינוקת הוציאה את היד ואירנה סובבה אותה ככה שלא יהיו לי קרעים), אני נושמת ומתאפקת לא ללחוץ, ואז שוב הוראה עכשיו תלחצי – לחיצה אחת והילדה שלנו בחוץ! בוכה!

 

 אירנה מורידה ממני את החלוק ומניחה את התינוקת עלי – אני בעננים לא רואה כלום חוץ מהתינוקת המושלמת שלי – מריחה אותה ובוכה מאושר. בינתיים לוקחים דם לטבורית, והחצי חותך חבל הטבור (מי היה מאמין שזה יקרה – הרי הוא פוחד פחד מוות מאנשים עם חלוק לבן, מזריקות וכתמי דם…)

אני לא זוכרת איך זה היה הייתי לגמרי באאוט וראיתי רק את התינוקת. אירנה לוחצת לי על הבטן – זה ממש כואב, אבל תוך שנייה אני מרגישה יוצא ממני עוד משהו חם – השלייה (לא ראיתי אותה, רק שאלתי אם  היא שלמה)…

אירנה עושה עוד כמה לחיצות שממש ממש כואבות לי, אבל היא עושה את זה זריז, בודקת אם אין קרעים ומבשרת שיצאתי ללא שריטה! אין מאושרת ממני… אני לא מאמינה שהכל נגמר, רועדת , בוכה ומחייכת… החצי לידי, גלית מצלמת… זהו אנחנו משפחה…

 

כאן אני חייבת לציין שהצוות היה מדהים, אף אחד לא הפריע לנו, כל משמרת חדשה (והיו 3 כאלה בלידה שלי) קראו את תוכנית הלידה שלי, עודדו אותי על החלטתי ללדת טבעי ללא אפידורל, וגם בבדיקות הסתירו אותי בפני הסטאג'רים, והיו ממש עדינים.

 

אחרי הלידה…

הייתי בחדר התאוששות פחות משעתיים (הספקתי לשלוח SMS לכולם שילדתי), ואז לקחו אותי למחלקה, תוך 5 דקות מרגע הגעתי לחדר, ביקשתי ללכת לשירותים (היה בסדר, לא שרף, מה שכן היה קשה לקום מהמיטה, כל איזור הפרינאום כאב), וכעבור עוד 5-10 דקות הלכתי לראות את הפיצפונה המהממת שלנו…

במחלקה החדר היה מזעזע, 3 מיטות ממש  צפופות, ואני באמצע, כל תזוזה שלי משהיא מהצד צועקת שהיא אחרי קיסרי ושאני חייבת להיזהר, ולי אין מקום לנשום! שלא נדבר על מבקרים – אין איפה לעמוד בכלל! אני נזכרת שיש לי מישהו בעבודה שאמא שלו בהנהלת בית החולים, מתקשרת אליו ומבקשת עזרה… לא עברו 5 דקות מהשיחה שהעבירו אותי לחדר לבד עם שירותים ומקלחת בתוך החדר, אחר כך צירפו משהיא, אבל היא הייתה בחדר רק בלילה, ככה שרוב הזמן הייתי בחדר לבד, ויום למחרת עלינו למלונית – גן עדן!

 

בלילה הראשון ישנתי במחלקה (קשה לקרוא לזה שינה, כי ישנתי אולי שעה, ממש לא הצלחתי לישון , הייתי כולי אדרנלין) , קראו לי לאכיל את הילדה בשעה 03:00, הגעתי וניסיתי להניק (את האמת ניסיתי להניק עוד בחדר לידה, אבל איילי לא הייתה מוכנה לאכול), לא הצלחתי, הפטמה שלי נכנסה פנימה (מה שלא היה בזמן ההריון) וגם לא הזדקפה בכלל, ואיילי לא הצליחה לתפוס אותה, ואת האמת היא גם לא ניסתה, כנראה עדיין לא הייתה רעבה, אני בכל אופן ביקשתי עזרה מהאחות בתינוקיה (אין יועצת הנקה בלילה) והיא ניסתה לעזור, אך לא הצליחה אמרה שאין לי בכלל חלב ואמרה לי לתת לילדה מטרנה…

 

בבוקר הבנתי מהרופאים שאיילי בלעה מי שפיר ולכן היא לא מוכנה לאכול עדיין. בצהריים עלינו למלונית, אבל השעה הייתה כבר אחרי 15:00 ואין יועצת הנקה אחרי שעה כזאת, לכן הגעתי להדרכת הנקה ראשונה רק ביום השלישי אחרי הלידה (72 שעות אחרי), ואז כבר התחיל הגודש המפורסם.

 

 יועצת אמרה שיש לי פטמה שקועה ולכן הילדה לא מצליחה לינוק ובנוסף לכך כנראה שיש חסימה כי יש רק יציאה אחת מפטמה אחת ושתי יציאות מפטמה שנייה, ושאני חייבת לנסות לסחוט ידנית את הקלוסטרום, זה היה ממש סיוט! לא הצלחתי להוציא כלום, ואם כבר יצא משהוא, לא הצלחתי לאסוף את זה. לקראת הערב הגודש כבר ממש כאב, ויועצת הנקה אחרת אמרה לי לשאוב – ניסיתי ויצאה קצת (ממש שמחתי שאולי עוד אצליח להניק), אחרי שעה בשאיבה, נאמר לי לשאוב כל 4 שעות, אבל כעבור 4 שעות הגודש כבר היה עצום!!!

 

ממש כמו קיר בטון, לא יכולתי לגעת בחזה, וגם המשאבה לא הצליחה לשאוב כלום… בכיתי כמו שלא בכיתי בחיי… והכאבים היו ממש נוראיים… בבוקר ביקשתי שוב עזרה – אמרו לי לשים קרח – לא עזר, בעלי קנה כרוב וגם זה לא עזר,  התקשרתי לכמה יועצות הנקה פרטיות, אך אף אחת לא הייתה מוכנה להגיע לתל השומר, ובטלפון אמרו לנסות לעשות עיסויים לשחרור הגודש – וזה היה בלתי אפשרי, אמא שלי והחצי ניסו לעסות את החזה, אך כלום לא יצא והגודש לא השתחרר בכלל, ואני בוכה בהסטריה מכאבים ומתסכול שלא הצלחתי להניק.

 

בינתיים איילי אכלת מטרנה כי יש חשש לצהבת והיא חייבת לאכול כל 3 שעות. נכנסתי לדיכאון עמוק, לא יכולתי לדבר או לראות אף אחד חוץ מבעלי ורק בכיתי כל היום… כל היום הלכתי חבושה עם עלי כרוב (זה מסריח…) והכאבים ממש ממש לא עברו.

 

כשביקשתי כדור להפסקת הנקה נאמר לי שעכשיו כבר לא יעזור כלום, ומה שאני יכולה לעשות זה רק לחכות וכל הזמן ללכת עם עלי כרוב.

אחרי 4 לילות במלונית יצאנו הביתה ודבר ראשון שעשיתי הלכתי לרופאת משפחה שלי וביקשתי מרשם לכדור להפסקת הנקה, כעבור יומיים מלקיחת הכדור הפסיקו הכאבים, והגודש ירד עם מקלחות החומות (ממש מים רותחים על החזה – לא עיסוי) כל 3 שעות… בקיצור חווית ההנקה שלי הייתה זוועתית, לא חשבתי שיהיה כל כך טראומטי וכואב, ואולי אם מהתחלה הייתי לוקחת הדרכת הנקה לפני הלידה, או שאולי מנסה לשאוב כבר ביום הראשון אחרי הלידה (רק אם הייתי יודעת)  , כל זה היה נגמר אחרת … טוב עכשיו כבר זה לא משנה, איילי אוכלת מטרנה, ויש בזה גם יתרונות – אני יודעת כמה היא אוכלת ובעלי יכול לעזור לאכיל אותה…

 

אז לסיכום – חווית הלידה היא החוויה הכי מקסימה שעברתי בחיי, זה ממש קירב אותי ואת בעלי היינו ביחד בהכל והרגשתי שהוא משלים אותי… גלית – דולה שלנו ממש עזרה בלידה היא תמכה נפשית ופיזית – אני ממליצה בחום על דולה בלידה. בנות לפני לידה ראשונה (או כאלה שעברו טראומת הנקה בפעם הקודמת) קחו יועץ הנקה לפני הלידה. ועוד טיפ קטנטן למי שזאת הלידה הראשונה – השבועיים הראשונים ממש ממש קשים נפשית, בוכים בכל דבר, לא יודעים איך להסתדר עם התינוק, הכל מתסכל ונכנסים לדיכאון – חשוב לדעת שזה הורמונאלי, וזה עובר, ולי אישית רק הבעל עזר, כי רק אותו הייתי מוכנה לראות ולשמוע, ורק הוא הרגיע אותי…

 

אני רוצה להודות לבעלי היקר על התמיכה שנתן לי במהלך כל השנים שאנחנו ביחד, אתה החצי המושלם והמשלים שלי! תודה לגלית – דולה שלנו, עזרת נאוד בעצות ובהסברים במהלך כל ההריון ובלידה בעיקר. תודה לשירלי – מורה ליוגה שלי בזכותה כל הלידה נשמתי כמו שהיא לימדה וזה ממש עזר! תודה לבנות הפורום המקסים על התשובות והמידע הרב שנתתן לי.

ותודה הכי חשובה לה' על שנתן לנו הזדמנות להיות הורים.

 

<

p class="MsoNormal">זהו מחר איילי בת שלושה שבועות!!! הזמן באמת טס, ואני כבר בסדר, זוכרת רק את החיוך של הנסיכה שלי, אוהבת אותה בכל יום יותר… חבל שאין גם איזה חודש חופשת לידה לבעלים שלנו…

You may also like

Leave a Comment