Home הריון ולידהלידהסיפורי לידה סיפור הלידה של איילה- קיסרי חירום

סיפור הלידה של איילה- קיסרי חירום

by אמא

סיפור לידה הזוי וקצת ארוך.

בסופו של דבר ערקתי לתל"מ מרץ. איילה נולדה ב30.3 (יום ראשון) והשתחררתי רק אתמול (3.4).

אבל בסופו של דבר הנסיכה שווה את הכל. באמת. היא פשוט יצור מקסים, ואני ממש מאוהבת בנסיכה שלי. היא הדבר הכי נפלא בעולם.

קרה למישהי פעם שהיא יצאה מהבית לבדיקה שגרתית ולא חזרה 5 ימים ?

אז זה קרה לי..

הקדמה

יום חמישי שעבר עברנו לאמא שלי(27.3). התלם שלי היה ב7.4 והחוזה לדירה נגמר והחלטנו לעבור זמנית לאמא שלי (בנהריה) ולאחר מכן לנסות למצוא עבודה בצפון ולמצוא דירה.(ואני ממש מצטערת שלא נשארתי במרכז ללדת בליס כמו שתכננתי ואז הסיפור היה הרבה יותר קל)

ביום ראשון תכננתי ללכת לרופאת נשים שטיפלה בי לפני 4 שנים כשעוד גרתי בצפון (שהיא גם ידידה של אחותי ורופאה בכירה בבית חולים נהריה). הגעתי אליה(הלכתי עם אחותי ואמא שלי מאחר והחצי היה בעבודה), הכל היה בסדר, כל הבדיקות. הבונבונה הייתה במצג ראש, ההערכת משקל הייתה טובה (סוף סוף היא לא קטנה מידי אלא בדיוק כמו שצריך) והייתי ממש אופטימית עד לנקודה שהיא הסתכלה בהיסטוריה של הביקורים ומצאה שעברתי ניתוח להסרת מיומה לפני 4 שנים. היא מיד אמרה לי שאני צריכה ללדת בקיסרי. אמרתי לה שהתייעצתי עם הרופא שלי בת"א והוא אמר שזאת החלטת המדיניות של בית החולים. שאלתי בעבר באינטרנט וכמה רופאים כתבו לי שאפשר בהחלט לשקול לידה רגילה (גם זהבה סופר המיילדת כתבה לי את זה כששאלתי) מאחר וחלל הרחם לא נפתח. הרופאה הסבירה לי שיש סיכון רב בלידה רגילה אחרי ניתוח כמו שלי. המיומה הוסרה מהדופן האחורית של הרחם צמוד לצוואר והיא אמרה שזה איזור שמקבל המון לחץ בלידה ויש סיכון שהשריר יקרע ויגרור את מות העובר, איבוד הרחם ומוות של האם. אחותי ואמא שלי באו איתי והן נכנסו להיסטריה והתחילו ללחוץ עלי לעבור קיסרי. לא הסכמתי. אבל הלחץ היה כ"כ רב שהסכמתי ללכת למיון של בית חולים נהריה שם היא הסבירה לי שתהיה התייעצות עם כמה רופאים ושם יוחלט לקבוע לי תור לקיסרי או לא. היא אמרה שיוכלו לקבוע לי כבר ליום חמישי ה3.4 ( ועד ה3.4 חשבתי כבר להתחפף מהבית של אמא שלי כי אני שונאת כשהיא מתערבת, וזה ממש העלה לי את הסעיף ולא רציתי לראות את הפרצוף שלה בכלל אז החלטתי ללכת בכל זאת ולחכות שהחצי יחזור מהעבודה ולחפש אלטרנטיבה אחרת ורופא אחר). לא הספקנו לאכול כלום (וטוב שכך) ומיד נסענו למיון (כבר חשבתי שאני אוכל להרוויח לראות פעם נוספת את הנסיכה בUS).

מיון יולדות

מגיעים למיון, המיון ריק. כאילו אני היחידה שם. לאחר כמה דקות כחלק מההליך האוטומטי נשלחתי למוניטור. זה היה שבוע 38+6. להפתעתי הרבה נתגלה שיש לי צירים סדירים ודי גבוהים(אולי כי יום לפני עשיתי טיול של 8 ק"מ. לא יודעת….)האחות אמרה לי שאני בדרך ללידה. הייתי בשוק. איזה לידה? אני לא מרגישה כלום! יש טיפה התקשויות, אבל צירים? אפילו אין כאבי מחזור(אולי קצת פה ושם). מיד שינו את כל תהליך הקבלה שלי בגלל התוצאות של המוניטור. נכנסתי לחדר עם 2 רופאים שטענו מה שטענה הרופאה ובגלל שיש לי צירים הם קבעו שבעוד שעתיים יכניסו אותי לקיסרי. הייתי בשוק! מה? לידה? עכשיו? אין לי התנגדות ללידה טבעית עכשיו אבל לא רוצה קיסרי! החצי לא כאן! לא רוצה ניתוח! כל החפצים שלי בבית, אני רוצה להספיק לעשות עוד כמה דברים, והכי חשוב- ל-א ר-ו-צ-ה נ-י-ת-ו-ח!!!! אמא שלי ואחותי התחילו ללחוץ. הרופאים לחצו והפחידו אותי שאני אאבד הכל. גם את הרחם, גם את הנסיכה וגם נשקפת סכנה לחיי. התחלתי לבכות. אמרתי שאני רוצה להתייעץ, רציתי ללכת משם. אחרי הכל יכולים להיות צירים סדירים כמה ימים או שבוע. עשו לי בדיקה ורק צוואר הרחם היה מחוק, אבל לא הייתה פתיחה. אמא שלי לחצה, אחותי לחצה, הצוות הפעיל עלי לחץ פסיכולוגי ונבהלתי. לעזאזל, הייתי כ"כ חלשה.למה החצי לא בא איתי? בטח היינו נוסעים לליס(שם תכננו ללדת מלכתחילה) והכל היה נראה אחרת.

אני מתקשרת לחצי ומספרת לו מה קורה, החצי עוזב את העבודה( אבל העבודה שלו במרכז ואני בנהריה) ונוסע. אני בוכה…..מבקשת לחכות לחצי שיכנס איתי לניתוח. מודיעים לי שהחצי לא יוכל להיות נוכח בניתוח. אני מנסה לשכנע את הרופא לדחות את הזמן בעוד רבע שעה שהחצי יספיק להגיע כדי שאני אוכל לומר לו שלום, אחרי שכבר השלמתי עם העובדה שלא יתנו לו להיכנס איתי לניתוח (ובמבט לאחור טוב שכך. מזל שהוא לא ראה אותי במצב כזה)

הזמן עובר אני בוכה, לא רציתי לגמור את ההיריון שלי ככה. בחיי שלא. שנאתי את אמא שלי ברגעים האלה ( האמת שזה לא עבר לי. אני לא יכולה שלא להאשים ואת אחותי בניתוח הכואב והמיותר הזה. לא יודעת, לא יכולה לסלוח. אני רבה איתה כל הזמן, לא יכולה … אני כועסת) . כל ההריון פינטזתי על לידה טבעית, להרגיש את הלידה, לעבור את החוויה. כ"כ רציתי. קראתי את כל סיפורי הלידה בפורום וחשבתי לעצמי מתי זה יקרה לי. אני צמאה ורעבה(לא הספקתי לאכול כלום. רק לשתות קפה בבוקר) ולא נתנו לי כי אני צריכה להיות בצום ובנוסף חיברו אותי לקטטר והאחות הכניסה אותו בצורה גסה וזה ממש שרף לי.

זהו, קוראים לי לחדר ניתוח, והחצי מתקשר ואומר שהוא עוד 10 דקות שם והוא רוצה לראות אותי לפני הניתוח. גם אני רציתי, הרופא לא הסכים. הוא אמר לי" בשביל מה? עוד 20 דקות את בחוץ. חבל. שיחכה 10 דקות ויראה גם אותך וגם את הבת שלו" (סאמק, מה לא מובן פה? אתה לא קולט שזאת בקשה לגיטימית? מאיפה האטימות הזאת?) ואי, ואני בוכה. הצוות של חדר הניתוח ראה אותי, ואמר לי שכולם מוכנים להמתין לי ומבינים את הצורך שלנו להיפרד אחד מהשני לפני הניתוח, אך הרופא לא יכול לחכות.

זהו, מכניסים אותי לחדר ניתוח…. אני מכבה את הסלולר. את החצי אני כבר לא אראה לפני הניתוח.

הניתוח

מתחילים מהרדמה ספינלית(אפידורל? או שזה קצת שונה?) לא הספיקו לחבר אותי לעירוי נוזלים( באמת מוזר שהיו להם שעתיים ואף אחד לא חשב על הפרט ה"שולי" הזה) ולא אכלתי כלום, וכשעושים כזאת הרדמה חובה להכניס נוזלים אחרת יורד הלחץ דם. ההרדמה מתחילה להשפיע וזה הופך לסיוט. אני סובלת מכל תופעות הלוואי של ההרדמה שיכולות להיות. מתחילה להרגיש שפלג הגוף התחתון מתחיל להירדם ושלאט לאט כל איבר בפלג הגוף העליון מתחיל לכאוב. זהו. חצי גוף תחתון רדום לגמרי, החצי השני כואב ביותר. הידיים, הכתפיים, הראש, הגב …. הכל כואב. הרופא המרדים הסביר לי שזאת תופעת לוואי וזה יכול לקרות. אבל הכל כואב ביותר. איזה הרגשה רעה. ואני שוכבת שם ככה עם הידיים קשורות ואפילו לנשום קשה לי, ממש קשה לנשום. ואז מתחיל לרדת הלחץ דם ואני שומעת את המכונה מצפצפת (ירד ממש נמוך) ואז אני כבר מתחילה לראות הכל מטושטש. הרגשה נוראית. בחילה……ואין לי מה להקיא כי הקיבה שלי ריקה. ובכל זאת הקאתי משהו… ממש סיוט . הניתוח נראה לי כנצח. ואז אני שומעת שמדברים אלי "את שומעת את הבת שלך?" ואז אני מקשיבה ושומעת בכי של תינוק. האחות באה אלי מחייכת ואומרת לי "בת גדולה יש לך" ואני אומרת "איזה גדולה? היא בטח פצפונת" אז היא עונה "מה פתאום! היא שוקלת 3450 !" חייכתי. זה העלה חיוך על שפתי. לפחות המשקל יצא טוב, אחרי כל ההערכות המשקל הנמוכות וההערות של האנשים שאמרו לי שיש לי בטן קטנה מידי. נולדה ב13:58. הביאו לי אותה ל2 שניות לתת לה נשיקה, כ"כ רציתי שתישאר איתי, אבל לקחו לי אותה. זאת הבובה שלי! שהייתה אצלי 9 חודשים . פנים קטנות ועדינות כאלה, והיא בוכה…

אני מרגישה ממש רע. סוף סוף הניתוח הסתיים.

אני לא אפרט על הכאבים . נו, ניתוח קיסרי…..

לאחר מכן ראיתי את הנסיכה רק מאוחר מאד בערב. אמרו לי שהיא בחימום, כי קר לה. לא יודעת. אמרו לי שזאת תופעה שכיחה בניתוחים כאלה שקשה לתינוק לשמור על חום הגוף שלו בהתחלה. זה גם העציב אותי, כי הייתי רוצה להיות איתה.

וזהו… בלילה הראשון לא יכולתי לטפל בה עצמאית( הייתי מחוברת לקטטר ואינפוזיות) והכאב היה נוראי. כאב לי אפילו לנשום. לא ישנתי. למעשה לא ישנתי כל האשפוז(כאב לי). יום למחרת החלטתי שאני חייבת להחלים מהר ולטפל בבת שלי. למרות הכאבים קמתי ב5 בבוקר ואחרי שהתחננתי שיוציאו לי את הקטטר קמתי בלי לשאול אף אחד(ראיתי כוכבים מרוב כאב) ולקחתי את הנסיכה מהתינוקיה ומאז לא נפרדתי ממנה. היה קשה כי הכל מאד כואב, ההחלמה מאד כואבת, אבל ככל שזזים יותר, מבריאים מהר יותר.

You may also like

1 comment

חן 7 במרץ 2013 - 12:40

וואו כמה שאני מזדהה!!!!
מבחינתי עד היום זה סיוט טראומה ענקית לא יכולה לשמוע תמילה ״לידה״ ואני שנה וחצי אחרי…
הצלחת להשתחרר מזה כבר?? זה עובר מתישהו???

Reply

Leave a Comment