Home טורים אישייםצמיחה נשית ואישית / יפעת ברכה הסיפור שלי – הלידה והאובדן של בתי בכורתי / יפעת ברכה

הסיפור שלי – הלידה והאובדן של בתי בכורתי / יפעת ברכה

by אמא

את ההיריון התחלתי בהתרגשות רבה, זרחתי והלכתי על אוויר.

כולם החמיאו כמה יפה אני וזורחת ואפילו לא הקאתי פעם אחת…

ברגעים ההם עוד איחלתי לכל בנות ישראל "הריון כזה מדהים".

במהלך החודש החמישי התחלתי לסבול מבצקות ברגליים, ובמהלך מעקב הריון שיגרתי בשבוע ה- 24 גילו שיש לי לחץ דם גבוה + חלבון בשתן.

הרופאה אמרה לי לבחור בית חולים ונתנה לי להבין שאני הולכת להיות שם כדבריה: "לא יום ולא יומיים…"

בתמימותי חשבתי שאהיה שם שלושה ימים אבל כמובן שזה היה יותר – הרבה יותר!

אושפזתי בבית חולים קפלן (ויש לי רק שבחים לומר עליו).

בבית חולים אובחנתי עם רעלת הריון ונשארתי שם לשמירת הריון עד רגע הלידה.

הרופא אמר לי שכל עוד אין החמרה במצבי אין צורך ליילד אותי והמטרה שלהם היא להאריך את ההיריון כמה שניתן, על מנת להציל את העובר שבבטני (עוברית ליתר דיוק).

כמובן שניתן לתאר את התסכול והפחד שהיה לי… חשש לחיים שלי במקביל לחשש לחיי העובר.

בהתחלה הייתי מתוסכלת מעצם האשפוז אבל אח"כ הפנמתי והבנתי שזה כדי להציל את התינוקת אז שיניתי את אופן המחשבה.

באותה נקודה הייתה לי מוטיבציה אדירה להחזיק את התינוקת שלי כמה שיותר זמן בבטן ולהיות מאושפזת כמה שיותר…

מבחינתי כמה חודשים טובים.

לצערי הייתה החמרה חדה במצבי ולאחר שלושה שבועות, כאשר אני נמצאת בשבוע ה- 27 להריון,

נאלצו ליילד אותי בניתוח קיסרי על מנת להציל את חיי.

נולדה לנו תינוקת מקסימה, מושלמת ויפה… קראנו לה ירדן !

שם שחלמתי עליו בערך מגיל 12….

היא נולדה קטנה אבל חשבתי שלמרות שהיא קטנה – הכול יהיה "קטן עליה" והיא עוד תשרוד ותגדל ותהיה הבייבי המקסימה שלי.

ירדן שלי שקלה 705 גרם ואושפזה בפגייה. בהתחלה מצבה היה יחסית יציב והיינו אופטימיים.

לאחר יומיים הגיעה הרופאה מהפגייה עם "בשורת איוב" – לירדן היה דימום חמור במוח ויש סיכויים גבוהים שהיא תהיה ילדה פגועה (שיתוק מוחין וכדומה…).

עולמי חרב עלי, נקרעתי פיזית בין הכאב של התפרים לאחר הניתוח לבין הכאב הנפשי… הכול התערבב והתערפל לי.

למחרת בעלי ביקר בפגייה וחזר עם חדשות טובות: "הם התחילו להאכיל אותה עם מטרנה פגים והאחיות דורשות שתבואי לשאוב חלב."

שוב נקרעתי בין פסימיות לאופטימיות:

"רגע, אם מאכילים אותה אז אולי המצב טוב!? אולי יש תקווה ?!"

ומאותו הרגע הפכתי לאימא מסורה, כל 3 שעות צולעת לי לפגייה, יושבת ושואבת חלב לבת היקרה לי מכל.

וכך עבר לו שבוע כאשר הרופאים אומרים לנו שיש לנו ילדה מדהימה ו"שרדנית"…

למרות הדימום הקשה שום דבר במדדים שלה לא נפגם והיא מתפקדת.

שאבתי כל 3 שעות ובאתי לבקר אותה, ישבתי לידה, שרתי לה שירים ודיברתי איתה…

היא החזיקה לי את היד ואני נפעמתי מהיצור המדהים הזה.

לאחר שישה ימים, כאשר הרופאים ראו שהכול תקין אצלי מבחינה בריאותית שיחררו אותי הביתה.

הייתי מאושרת. זהו! אני הולכת לחזור לבית שלי, למיטה שלי… אחרי 25 יום באשפוז.

אבל לא כמו כל הנשים…

אני לא יוצאת עם "סלקל" ביד ימין, זר פרחים ביד שמאל וחיוך ענק באמצע.

אני עוזבת את "בית החולים" קרועה…

קרועה בין הרצון לחזור הביתה לבעלי ובין להישאר עוד שנייה אחת, עוד רגע עם הבת שלי – פרי האהבה שלנו.

אבל הבעל הנפלא שלי עודד אותי… את לא בידיים ריקות, יש לנו את ירדן שלנו.

כן. נכון. היא בפגייה אבל היא עוד תשרוד ותנצח כנגד כל הסיכויים… אחרי הכול היא הבת של האימא שלה…

כאשר הגעתי הביתה לא הרמתי ידיים… שאבתי חלב כל שלוש שעות.

בשעה 12:00 בלילה הייתי מותשת ועייפה אך לא ויתרתי ושאבתי חלב… בפעם האחרונה.

עייפה מהשאיבה, שמתי את ראשי על הכר, ולאחר חמש דקות צלצל הטלפון עם ההודעה הארורה.

זאת הייתה הרופאה מהפגייה. היא אמרה לנו שהיה לירדן דימום נוסף במוח והמערכות קורסות, לא יודעים כמה זמן היא תחזיק מעמד.

לא עצרנו לחשוב, קפצנו מהמיטה, התלבשנו ונסענו לבית החולים.

עד השנייה האחרונה עוד הייתה לנו תקווה, אך כשהגענו לביה"ח וראינו אותה, הבנו את רוע הגזירה!

העיניים התמלאו בדמעות ובקושי הצלחתי לומר לרופאה: "די תשחררו אותה, היא נראית סובלת"

הרופאה אמרה לי שהיא כבר לא מרגישה דבר… הם החזיקו אותה מונשמת אבל כבר חצי מתה.

הרופאה אמרה לי: "מעולם לא החזקת אותה, נכון?"

הסתכלתי עליה בפה פעור. לא העליתי בדעתי לבקש להחזיק אותה וכ"כ שמחתי שהיא הציעה לי.

הם ניתקו אותה מהמכשירים, עטפו אותה בסדין והעבירו אותה לידיים שלי.

ישבתי על כסא והחזקתי את הבת שלי, הקפתי אותה בכל האהבה שהייתה לי.

דיברתי איתה, נפרדתי ממנה, אמרתי לה כמה היא מושלמת בשבילי וכמה היא הכי יפה בעולם עבורי.

אמרתי לה שאני משחררת אותה מיסורי העולם הזה, אבל מבקשת ממנה עוד לשוב אלי.

נישקתי אותה במצח, ליטפתי אותה –

התחושות האלה לעולם לא ימחקו ממוחי ומליבי.

תמיד ארגיש את העור העדין שלה על השפתיים שלי,

ארגיש את הגוף שלה בתוך הזרועות שלי.

רבות הדרכים לאהוב אותך, ירדן

אך ארוכה ביותר הדרך לשכוח

ואני לעולם לא אלך בדרך הזאת אל עבר השכחה.

היום אני חובקת ילדה – התברכתי במתנה גדולה!

מבחינתי קיבלתי חזרה את הבת האבודה שלי.

לעולם לא אשכח את ירדן שלי שאהבתי במסירות רבה ושנלחמתי איתה ובשבילה עד הרגע האחרון.

אבל אני מקבלת בזרועות פתוחות את הילדה החדשה שלי, עוטפת אותה באהבה,

ומאפשרת לה למלא את עולמי באור גדול.

האובדן הזה לימד אותי רבות על עצמי, על אחרים ועל היקום בכלל.

יש בי רצון עז להעניק חזרה לעולם ולנשים אחרות שנמצאות או נמצאו במצבים דומים לשלי.

שולחת אור ואהבה והמון שמחה לכולן.

יפעת ברכה

צמיחה נשית ואישית

מעגלי נשים – אמהות, נשים בהריון, ולאחר אובדן הריון

www.yifatela.co.il

You may also like

10 comments

לימור לוי אוסמי 26 באוקטובר 2010 - 22:29

אין לי מילים. קראתי ושולחת חיבוק ענק.

Reply
חן 27 באוקטובר 2010 - 0:57

מרגש עד דמעות ומעבר, סיפור עצוב אך עם תקווה ליצירת חיים חדשים בסופו, ליבי איתך על מה שעברת. בתך זוכה לאמא נהדרת, אמיצה ושורדת.

Reply
רבקה 27 באוקטובר 2010 - 9:25

אין אפשרות לנחם או ליצור צחליף אבל אני מאחלת לך בית מאושר מלא ילדים רצים שמחים ומאושרים

Reply
רינת 27 באוקטובר 2010 - 12:02

עם דמעות, ללא מילים ועם הרבה תקווה!מאחלת לך רק טוב!

Reply
יפעת ברכה 27 באוקטובר 2010 - 15:00

תודה רבה לכולן על המילים החמות 🙂
בהחלט עברנו חוויה קשה אבל קיבלנו מתנה גדולה
ואכן קראנו לבת שלנו – שי !!!
ואמן אמן לעוד מתנות כאלה בעתיד.

Reply
רוני גלעד 28 באוקטובר 2010 - 10:17

יפעתוש… הרגת אותי… כולי דמעות… כל כך מרגש… אוהבת אותך המון

Reply
שירי חן 28 באוקטובר 2010 - 10:26

יפעת את מדהימה לא נראה לי שמי שיקרא את הכתבה הזאת יצליח להשאיר את העיניים יבשות. את מדהימה ואני בטוחה שאת אמא מדהימה, לא קל לעבור את מה שאת עברת ויותר מזה לא קל לקום יום אחרי זה בבוקר ולהמשיך בחיים.
כל הכבוד על התמיכה הנפשית שאת מעניקה אם אני הייתי מכירה אותך לפני חמש שנים אני בטוחה שהייתי נעזרת בך כי גם אני חוויתי טראומה… יישר כוח
שירי חן

Reply
עוסית 13 בדצמבר 2010 - 15:36

תודה לך יפעת על החשיפה ועל השיתוף. את בעיניי דוגמה ומופת. בכיתי והתרגשתי. מאחלת לך רק טוב.

Reply
יפית 21 ביולי 2011 - 15:32

היייפעת, שמי יפית ואני בשבוע השמיני להריון שלי, אני רוצה לומר לך שאת כותבת מקסים ומאוד ריגשת אותי עם התיאורים שלך, אנישמחה שאתם חובקים בת נוספת ואני מקווה שתחבקו עוד הרבה…ישר כוח(:

Reply
סאלי תדמור 19 בפברואר 2012 - 21:55

קראתי את הקטע הזה שלך כבר כמה פעמים, בכל פעם נפעמתי מהנדיבות שלך לחלוק את הסיפור הכואב שלך עם אחרות, כדי לחזק אותן. תודה תודה שאת שוברת את הטאבו הארור הזה סביב הנושא הכואב כל כך הזה.

Reply

Leave a Comment