Home הריון ולידההריוןהריון בסיכון ושמירת הריון איך להתנהג עם אישה שעוברת הפלה \ אובדן הריון

איך להתנהג עם אישה שעוברת הפלה \ אובדן הריון

by אמא

הפלה היא מקרה מצער של הריון שהופסק. בין אם מסיבה יזומה או בשל התפתחות לא תקינה.

אישה שחווה הפלה נמצאת במצב מאוד רגיש וחווה קשת רחבה של רגשות, החל מתסכול, כעס, עצב, אשמה, ייאוש, דיכאון, ואף הדחקה.

לא תמיד הסביבה הקרובה וגם הרחוקה יותר יודעת איך להתמודד בצורה נכונה עם האישה שעוברת הפלה.

בין אם ההריון הופסק בשבועות מוקדמים או בשבועות מאוחרים, כל עוד מדובר על מקרה של הריון רצוי, במרבית המקרים מדובר על אירוע מאוד כואב ועצוב שגם נשים חזקות שיודעות להתמודד עם הכל נופלות בו.

אני בעצמי עברתי הפלה או ליתר דיוק גרידה בגלל הריון שהתפתח בצורה לא תקינה.

עד שזה קרה לי , לא היה לי שמץ של מושג כמה זה קשה. יצא לי במהלך השנים לשהות בפורומים רבים של לקראת הריון והריון ולהתקל בעשרות ואף מאות מקרים של הריון שלא התפתח כמו שצריך כי לא היה דופק, או הריון שנפל בשלבים מוקדמים . רוב הנשים שסיפרו שהיתה להן הפלה תיארו את התחושות שלהן כעצב אבל המילים בפורום לא ידעו להעביר את התחושות הקשות שהיו להן.

הייתי בטוחה שזה עצוב, בוכים יום, יומיים, שלושה , שבוע, וזהו. ממשיכים הלאה.

אבל למדתי על בשרי שזה לא כך.

אנשים אמרו לי ש"נקשרתי מהר מדי להריון" וש"זה שבוע מוקדם מאוד ועדיין אין אפילו עובר" אבל לאישה שנכנסת להריון, מרגע גילוי הפסים או הבדיקה שמאשרת שהיא בהריון, במידה והוא רצוי, במרבית המקרים האישה נקשרת להריון כבר בשניה הראשונה שבו היא מבינה שהיא בהריון.

אנחנו לא אומרות לעצמנו "יטוב, עכשיו יש לי קבוצה של תאים שזזה ברחם ועוד כמה חודשים יצא מזה תינוק". כבר מרגע הידיעה על ההריון, מבחינתנו זה תינוק לכל דבר, אנחנו מרגישות את הרחם, את הגוף שמשתנה, רובנו עם בחילות, ובעצם בחלק נכבד מהיום אנחנו מרגישות וזוכרות את זה שאנחנו בהריון ושמשהו גדל בתוכנו. גם אם זה בהתחלה.

למי שלא חווה הריון כמו גברים או לנשים שטרם הרו, זה יכול להתפרש מהצד כהתעסקות יתר, כמו שבעלי אמר לי "את מתעסקת בזה יותר מדי".

אבל אי אפשר שלא.

מבחינתנו אנחנו סופרות את הימים , השבועות והחודשים עד שהעובר הזה יהפוך לתינוק ויצטרף לחיינו באופן יותר מוחשי והאובדן פה הוא אובדן של ילד. גם כשזה מתרחש בשבועות ממש מוקדמים. לא יצא לי לחוות הריון שהסתיים בשלבים מאוחרים, אבל אני לא רוצה לדמיין בכלל מה עובר על אישה שנושאת ברחמה עובר בשבועות מתקדמים אחרי שכבר מרגישים אותו זז בבטן, יודעים את מינו, ומשהו לא מתפתח בצורה תקינה. יש לי חברה שעברה את זה.

אף אחד לא מכין אותנו לכאב הקשה והעצום של ההפלה. פתאום ברגע אחד החיים שלך נעצרים, הם מתהפכים והם כבר לא ישובו להיות כפי שהיו, במיוחד כשכבר יצאה לך בטן. פתאום כל החיים שלך נחלקים ל"לפני" ו"אחרי".

כל דבר שני מזכיר לך את ההריון, את מתקשה לעכל שזהו , זה כבר לא הריון, זה רק את והגוף שלך והספיחים ההורמונליים של ההריון. המכנסיים שלך לא עולים עליך או שהם עולים והם מאוד לוחצים, הבטן עדיין נשארת הריונית. אני זוכרת ימים שהייתי מתלבשת מול המראה, מביטה על עצמי, על הבטן הזו שנראית בהריון ופשוט מתמלאת כעס על הגוף שלי שמתעתע בי ככה כי הוא נראה בהריון ואני יודעת שאני לא. כבר לא.

ועדיין צריך להמשיך כרגיל. ללכת לעבודה  – אגב, כאן אני רוצה להמליץ בחום על לפחות שבוע חופש אם לא שבועיים, תלוי במצב של האישה. אם הייתי צריכה בשבועות שבהם עיכלתי את הבשורה שההריון שלי לא מתפתח, לקום כל בוקר, ללכת למשרד ולראות אנשים, לא הייתי עומדת בזה. למזלי אני עובדת בבית, יכלתי ברגעים קשים להסתגר עם עצמי בלי לתת הסברים לאף אחד. אם יש גורמים מקשים בסביבת האישה שמקשים עליהם נפשית מבחינת התמודדות, הרחיקו אותם ממנה.

(עיין ערך אמא נודניקית ושתלטנית, חמות שמנסה לדחוף את עצמה יותר מדי). תנו לאישה תחושה שזה בסדר, מותר לה להיות עצובה, זה בסדר להתנתק וזה בסדר גם לפרוק עול, לאכול מה שבא לה ולהרגע בדרך שעושה לה טוב. ההורמונים דוחפים אותנו למקומות לא טובים עם עצמנו ולאיבוד פרופורציה.

זה מותיר בתוכך חלל עצום שאת כל כך רוצה למלא אותו שוב במשהו אחר, להרגיש את ההריון, פתאום הבחילות והחולשה והכבדות הכללית נהיות שוליות ולא חשובות. פתאום להביא תינוק לעולם זה לא דבר מובן מאליו.

הפרספקטיבה שלך משתנה.

והעולם שבחוץ? הוא ממשיך כרגיל. ואת כל כך רוצה לעצור אותו , את רוצה קצת זמן לעבד את הבשורה, לעכל אותה, לא שאת יודעת איך. ואז כשהפנמת שזהו וזה כבר לא שם, אז מתחילות התהיות בראש. מה עשיתי לא נכון, למה זה קרה דווקא לי, אולי זו היתה טעות, אין סיכוי שזה לא תקין והשאלה הקשה מכולן, האם זה יחזור על עצמו גם בהריון הקודם, שגורמת לרבות מהנשים להכנס לפאניקה רק מהמחשבה על הריון נוסף.

והסביבה, מנסה בדרכה שלה לעודד אותך. הם רוצים בטובתך, הם רוצים לראות אותך מחייכת, הם לא רוצים שתשקעי, אבל במרבית המקרים במקום לעזור הם רק מזיקים וגורמים ליותר עוול.

סטטיסטית, כ25% מההריונות מסתיימים בהפלה במהלך השליש הראשון. רופאים אומרים שהסטטיסטיקות הרבה יותר גבוהות מאחר ובמהלך השליש הראשון רוב הנשים מסתירות את דבר הריונן לעיתים אפילו מהמשפחה הקרובה בדיוק בגלל דברים כאלה, בגלל "עין הרע" ואמונות תפלות וזה עצוב.

זה עצוב שאת שומעת על הדברים הללו רק כשזה קורה לך, או למישהי קרובה אליך. כשאת כן בוחרת לשתף מישהו במה שעובר עליך ופתאום את מגלה שלחצי מהנשים סביבך זה קרה בשלב כזה או אחר. אז למה לא אמרו לך קודם??

לדעתי זה עצוב מאוד שנשים חוות אירועים כאלה קשים וטראומתיים ומתמודדות איתם לבד. בלי חברות תומכות.

אני מנסה לכתוב פה מתוך החוויה האישית שלי.

לנסות לתת למי שיגיע לרשומה הזו כי מישהי יקרה לו אולי חוותה הפלה או לנשים שחוות הפלה ברגעים אלו ומתוסכלות מאיך שהסביבה מגיבה להן.

יש כמה דברים שלא כדאי שתאמרו לאישה שחוותה הפלה .

ביטויים כגון "טוב שזה קרה עכשיו ולא אח"כ" או "יהיה בסדר" או "תחליטי שאת יוצאת מזה" או "בכית מספיק" או משהו יותר טוב "תפסיקי לבכות על זה , זה רק אוסף של תאים" או "את חייבת לחזור לשגרה ולשכוח מזה".

אשה שחווה הפלה עוברת תהליך של אובדן, שמחייב תהליך של אבל בשביל לעבור את זה כמו שצריך ולהצליח להשתחרר מזה.

צריך לתת לה להיות שם במקום הזה.

זה בסדר לבכות, זה בסדר להסתגר (כמובן שחשוב להשגיח). הדרך הכי טובה היא פשוט להציע בעדינות את עזרתכם. לומר "אני כאן בשבילך", ולתת את הספייס, לתת לה לפרוק, לתת חיבוק חם ואוהב בלי ביקורת, בלי להחליט בשבילה כמה היא צריכה לבכות או להיות עצובה על האובדן הזה. להבין שכרגע היא בסוג של הלם.

אחת החברות היותר טובות שלי בימים הקשים האלה שהיו לי עם הגילוי שההריון לא מתפתח, היתה פשוט הכי מדהימה בעולם.

היא התקשרה אלי 5-6 פעמים ביום, שאלה איך אני מרגישה, הקשיבה. באמת הקשיבה ואם היא הרגישה שיש משהו שהיא יכולה לעשות היא אמרה אותו. היא התקשרה כל שעתיים שלוש בשביל להגיד לי "רק רציתי שתדעי שאני כאן בשבילך אם את צריכה אותי" וזה עשה לי טוב, הידיעה הזו שיש מי שדואג לי, מישהו שאומר לי שזה בסדר לבכות ולהתאבל ושאני לא צריכה לתת לו הסברים.

יש לי עוד כמה חברות טובות שאנחנו כל היום על מיילים. הייתי צריכה לפרוק והן היו שם והקשיבו, חיבקו עם המילים שלהן ונתנו לי להרגיש שאני לא לבד. בזכותן יצאתי מזה.

בעלי מצד שני היה קצת יותר בעייתי והתקשה להבין למה כל כך קשה לי ולאן נעלמה הבחורה האופטימית והקלילה שלו.

תוסיפו לזה מנת הורמונים גדושה והרי לכם פיצוץ.

גם כל הזמן חלחל בתוכי הספק הזה שאולי פספסנו משהו ואולי זה עוד אחד מהניסים האלה שפתאום בשבוע 10-12 רואים משהו. ואז הבנתי שאני יודעת את מועד הביוץ וכנראה שהמקרים ההם לא ידעו.

בכל אופן, אם יש בקרבתכם מישהי שעוברת הפלה, תנו לה את הזמן שלה להתאבל, כשהיא בוכה רק תחבקו, תנו לה להוציא, כמה שהיא תבכה יותר זה יעבור יותר מהר. הבכי משחרר והוא עושה נפלאות. הוא מוציא את הכאב החוצה ולא תוקע אותו בפנים.

אל תצפו ממנה ללכת לאירועים חברתיים בשבועיים שלושה הראשונים. לא תמיד זה נוח להתמודד עם מטר השאלות של "מה קרה, איך ולמה" ולהתקל בפרצופים מרחמים במידה והאנשים יודעים על האובדן או במידה והם לא יודעים, להתקל בשאלות חסרות טאקט כגון "נו מתי עוד ילד?".

עדיף להשאר בבית למשך שבועיים שלושה.

במקרה שלי כל העולם ידע כבר בבטא. הבטן שלי הסגירה אותי אבל לא הפריע לי. היום, אני יודעת שאין מצב שהייתי מסתירה במשך חודש וחצי את זה שאני בהריון וזה שאנשים ידעו גרם להם להתחשב בי יותר, בין אם בעבודה ובין אם באינטראקציה היומיומית שנתנו לי את הספייס שהייתי זקוקה לו ומדי פעם גם חיבוק ותמיכה.

בזכות החברות הטובות שלי עברתי את זה.

אם אתם באמת רוצים לעזור, תציעו לבוא ולעזור. פיזית. לסדר ולארגן את הבית, אולי לעשות כביסות, אפילו להביא איתכם טייק אווי של אוכל כי אחרי הפלה אין חשק לכלום. זה מעין דיכאון שמשתלט אליך ורק בא לך לשבת עם עצמך ולהתנתק מהעולם ושום דבר לא מעניין. חשוב לדאוג לאישה לאוכל ואחרי כמה ימים כשהיא מתאוששת אפילו לקחת אותה לבית קפה סולידי, לשבת ולדבר, לתת לה לשנות קצת אווירה, אבל לא ללחוץ . תציעו.

השתדלו להיות רגישים כאשר אתם מדברים על אנשים בסביבה שבדיוק נקלטו להריון או ילדו לפני רגע, תבינו שזה קשה.

אני יודעת על נשים שלקח להן חודשים להתגבר על גרידה והפלה גם בשבוע מוקדם.

תציעו להן לכתוב.

יש פורום נהדר של אובדן הריון בתפוז. תציעו להן להכנס. הן יקבלו פרופורציה ותמיכה ויראו עוד עשרות סיפורים כמו שלהן. יש לזה כוח תראפי מדהים.

אל תדברו איתן על עוד ילד. תנו להן להחלים, להתאושש, יהיו להן הרבה חששות וחרדות לקראת ההריון הבא. משהו שהן יצטרכו לעבור עם עצמן.

ולסיכום, פשוט תהיו רגישים, אמפתיים וקשובים.

אל תרחמו, אל תעשו מבט מרחם, אבל תהיו שם עם כתף ועם חיבוק.

You may also like

4 comments

אוקסנה 3 ביולי 2011 - 9:44

כתבה ממש טובה,גם אני עברתי הפלה כזאת רק בכדורים, אני עדיין מתאבלת, אבל זה בא לי בתקופות. נכנסתי להריון עם שתי חברות באותו הזמן וכל פעם שאני רואה אותן עם בטן אני נשברת… אני פשוט לא מסוגלת.

Reply
Korin 13 ביולי 2013 - 1:32

היי, הכתבה הזו ריגשה אותי מאוד ויחד עם זאת הציפה בי את רגשותיי לפני כחודש וחצי הייתי עוד אישה בהריון בשבוע ה9 פלוס 5 ימים, הלכתי לראשונה לבדיקת דופק ונמצא שק הריון ריק עובר שהפסיק להתפתח נאלצתי לעבור הפלה בכדורים שלא צלחה וחודש לאחר מכן עברתי את סיום תהליך ההפלה בחדר ניתוח , ומאז שחוויתי את כל החוויה הזו אני מרגישה כבויה אני מרגישה כמו אמא שאיבדה את הילד שלה , והרי כולם אומרים לי על מה את כל כך מתאבלת הרי בסהכ היית בתחילת ההריון ולא הרגשת אפילו עובר ותפיקי את הטוב מזה והכל קורה לטובה וכו׳ בוודאי שהמילים האלו לא משפיעות עליי אני מוצאת את עצמי בוכה המון מתכנסת בתוך עצמי ושואלת את עצמי כל הזמן מה לא בסדר למה דווקא לי זה קרה נהייתי חרדתית נורא וכאשר אני שומעת על אישה אחרת שבהריון אני נתקפת לחץ לא מובן ואף בוכה מזה למשך כמה ימים ושואלת את עצמי למה אצלה זה הצליח ואצלי לא, הכאב הוא קשה מנשוא מעולם לא חשבתי שאני אהיה אצא שתאבד את הילד שלה אבל כך קרה איבדתי אותו בעודו בגופי ואינני מפסיקה לבכות על לכתו בטרם עת ממני על הבנאדם שהוא יכל להיות ועל האושר הגדול שבוא היה מסב לי כולי תקווה שאני ושאר נשים שעברו חוויה דומה ימצאו את הכוחות הנפשיים להתגבר על התקופה הכה קשה הזו , לאחרונה אני חושבת שרק עוד הריון ירפא את נשמתי העצובה אך לאחר קריאת הכתבה הזו ייתכן שדעתי השתנתה כי יש בי כל כך הרבה חרדות . מקווה שאני וכל מי שעברה את החוויה הזו תדע למצוא את הכוחות האלו ולהתגבר על אובדן , אובדן של אמא שאיבדה את הילד שלה.

Reply
נגה 5 באפריל 2014 - 21:08

לצערי נאלצתי להפסיק את ההריון כיוון שלא היה תקין. הייתי בשבוע 9 שגיליתי באולטרסאונד הראשון שיש שק הריון ללא תוכן.
היינו שבורים בן זוגי ואני, כבר ימים רבים שאני מחפשת מידע באינטרנט היכול לשפוך אור בנושא הפסקת הריון.
ואכן הרשת מוצפת במידע שמאד עוזר , אך לפעמים גם מלחיץ.
כאן לראשונה נתקלתי בכתבה שמאד עוזרת ותומכת, ונותנת הרגשה טובה.
הדבר שלי הכי קשה הוא הצורך לתת הסברים לסביבה הקרובה, בעיקר למקום העבודה.
לא סיפרנו על אותו הריון משום שהוא היה בהתחלה ולי היה חשוב לשמור זאת בסוד. וגם עכשיו כל תהליך ההפלה הוא משהו כל כך פרטי ואישי, ויש אנשים שאני פשוט לא רוצה שידעו, אני חושבת שזה בסדר גמור. זה מתסכל שצריך ישר לשדר עסקים כרגיל, ושאני מתרצת תירוצים לסביבה הקרובה, חלק מנסים לשכנע אותי לספר את האמת. זו חוויה אישית ואני אחליט מתי זה נוח ומתאים לשתף אם בכלל.
בכלל כל הנושא של הריון הוא רגיש מבחינתי כי יש תמיד הרגשה שאנשים רוצים לדעת ושואלים שאלות מעצבנות, כמו "את בהריון", "נווו מה קורה", "כמה זמן כבר אתם מנסים".. אנשים צריכים להבין שזה תחום פרטי ומי שרוצה לדבר עליו תדבר, ותאמינו לי כשאהיה בהריון אתם תדעו. אז אותו דבר לגבי הפלה. תנו לאנשים פרטיות, תכבדו אותם, גם אם נראה לכם שהם חווים אבדן שכזה אל תחטטו עם שאלות מציקות היו רגישים.
שיהיה שבוע נעים :))

Reply
רעות 11 באפריל 2016 - 14:11

אני שבוע אחרי גרידה 2 ברצף אחרי בגרידה הראשונה לקח לי 7 חודשים להקלט עם הרבה חלשות ישר הייתי בהריון בסיכון ההריון הזה התפתח יפה ובתום ביום בהיר אחד דימום ולא האמנתי שזה קורה למרות שאני יודעת שבעלי עצוב הוא מסתיר את זה כי כולם אומרים לו להיות חזק עבורי . ולא מרגישה שמשהו מבין אותי למרות שהוא אומר שהוא מבין . נעה בין הרצון להקלט מיידית לבין הפחד שגם אם יהיה עוד הריון גם הוא יכשל

Reply

Leave a Comment