הסעות לילדי חינוך מיוחד – כשמשרד החינוך מפקיר אבות גרושים לילדים בחינוך המיוחד ומפלה בין גברים לנשים.

את הפוסט הבא כתב מנשה. חבר יקר.

הוא אב לילד בן 7 וחצי, אדם שבמהלך השנים האחרונות עושה כל שביכלתו כדי לתת לבנו את סביבת המגורים והמרחב הכי טוב שיכול להיות.
מנשה נאבק במשך שנים על מנת לממש את זכותו כהורה,כדי להגיע למצב של הורות משותפת ושיוויונית, וזאת רק בשל היותו גבר שמתמודד עם מערכת המשפט במדינת ישראל. ועדיין, במקומות הבסיסיים ביותר, הוא נתקל, כמו מרבית האבות הגרושים בישראל, בקשיים ובירוקרטיה שמעמיסה המערכת.

אישה שהיתה מבקשת משמורת משותפת על ילדיה, היתה מקבלת אותה די בקלות. אך כאשר מדובר בגברים? כאן הסיפור כבר אחר.

מאחר ומרבית חוקי המדינה בתחום דיני המשפחה חוקקו אי שם בשנים עברו, שנים בהן היה מקובל שכאשר זוג מתגרש, הילדים עוברים באופן אוטומטי לחזקת האם, מבלי לבדוק תחילה האם האב מעוניין להיות משמורן.

וכך חלפו השנים והחוקים הישנים שכבר לא מתאימים למציאות בה אנו חיים כיום, נותרו כשהיו.

בדיוק בגלל זה גם משרד החינוך והמוסדות השונים לא טרחו לעדכן את התנאים והחוקים ושירותים שלגיטימיים בכל בית בו יש שני הורים שחיים יחד, פתאום אינם לגיטימיים לבית בו ההורים חיים בנפרד, אלא אם כן האב בחר לגור בסמיכות לאם.

ובכלל, מי החליט שהרישום של הילד במוסדות החינוך יהיה בהתאם למגורי האם? 

כל מה שאני וחברי ועוד אלפי אבות בישראל מבקשים, הוא שמישהו שם למעלה במשרדי הממשלה יתעורר, ויפנים שאנחנו בשנת 2017 ושהחוקים בתחום המשפחה משנות ה-70,80 וה-90, כבר לא מתאימים למציאות שבה אנו חיים היום, כאשר אבות לוקחים חלק פעיל בגידול הילדים גם לאחר גירושין.

הגיע הזמן שמישהו במשרדי הממשלה השונים יפסיק להפלות את כל הגברים שמבקשים את אותן הזכויות מהן נהנות הנשים הגרושות, בכל הקשור לילדים.

מצורף פוסט אישי שכתב מנשה. אבא של נ. שמבקש דבר אחד – שוויון ביחס כלפי אבות גרושים. 

 

הוא יושב לידי משעין את גופו הקטן כנגדי,

מניח את ראשו על כתפי ופתאום העולם נראה יפה יותר.

לא פשוט להסיר את אפוד המגן הזה שנקרא “פרטיות”,

אבל זה הוא שמביט בי בעיניים הכחולות והגדולות

כמו אומר: “ממשיכים אבא. ממשיכים עד שמנצחים”.

 

אז זה הסיפור שלנו. של חלק גדול מתוכנו,

שיכול להיות שהוא גם הסיפור שלכם. כבר היום או מחר.

 

אני אבא לנ’., ילד מושלם כבן שבע-וחצי בחינוך המיוחד,

מאותם הפרחים הכי עדינים שצומחים במקומותינו.

אני גם הורה גרוש.

לנ. יש שני בתים בהם הוא מחלק את זמנו באופן שווה בין ההורים.

אני עושה מה שכל הורה עושה, וזה לתת לו את השנים האלה להתקדם. להשתפר.

 

עד כאן הסיפור שגרתי ורגיל, נכון? טעות !

מכאן העלילה מסתבכת, כי מהר מאד התחלפה לה הגאווה על העלייה של נ. לכתה ב’,

“לכיתה של הגדולים”, בעננה קודרת בדמותה של בירוקרטיה דורסנית במיוחד

של משרד החינוך.

 

כל מה שביקשנו אני ונ’. היה לממש את זכאותו, ככל ילד, לקבל הסעה המביתו למוסד החינוכי.

לאחר כ- 5 שנים בהן אני מסיע הלוך ושוב את נ’. לגנים ומבתי הספר,

בבקרים ובאמצע יום העבודה, החלטתי לדרוש את מה שמגיע לילדים של כולנו. הסעה.

 

אבל פקידה אחת במשרד החינוך, יוכי שמה, הסבירה לי באופן הכי בוטה שבעיניה אני הורה סוג ב’. שאם את/ה גרוש/ה אז לא סופרים אותך, כי (כך אמרה יוכי…) ההורים הגרושים או הפרודים חייבים לגור באותה עיר… כלומר, גרוש/ה? הילד שלך שווה הרבה פחות באותו משרד שמתיימר לחנך.

 

אז כתבתי מכתבים. אפילו כתבה בעיתון היתה.

מבקר המדינה בודק וועדת החינוך אמורה להתכנס בנושא.

אני בדרך לאחת מתוכניות הבוקר בטלויזיה (רק שיתאוששו כבר מהפיצול בערוצים….),

אבל שום דבר לא יזיז לפקידים במשרד החינוך. כי הם פשוט יכולים.

כי אחרי הכל, מה איכפת לה ליוכי ולחבריה, הילדים שלהם מסודרים

והעיקר שיום העבודה במשרד כבר יסתיים…

 

אל תבלבלו להם את המוח בעוד מצוקה או עוד ילד בחינוך המיוחד שנשכח. ובטח אל תספרו להם על אב גרוש שמגדל את הילד במחצית מהזמן… כי מבחינת משרד החינוך, אין כזאת חיה…

 

פקידי משרד החינוך גם לא יתנו לכם לבלבל אותם עם העובדות.

מה אכפת לה ליוכי ששיעור הגירושין הכולל בישראל נע בין 26%-27% ?!

ומה פתאום שמישהו שם במשרדים הממוזגים של משרד החינוך

יעצור ויחשב את הדרך מחדש כי במערכת החינוך המיוחד לומדים 842,192 תלמידים עם צרכים מיוחדים, שהם כ-3.5% מן התלמידים במערכת החינוך ?!

נפתלי בנט, וצבא הפקידים במשרדו

שכחו שיש ילד, הורה, נשמה וסיפור אישי

מאחורי כל החלטה אטומה וחסרת חמלה שהם מקבלים.

הם יטענו שהם “…ברגים קטנים במכונה גדולה…”.

תבחרו אתם האם להאמין להם או לדרוש תשובות. פתרונות.

 

אז יוכי היא אמיתית לגמרי. ממש כפי שבנט רוצה להיות ראש ממשלה…

הם הפנים הרעות של מי שאמונים על חינוך ורווחת ילדינו.

 

גם נ’. שלי אמיתי. אמיתי יותר מהחיים עצמם!

ובשמו ובשם ההורים “השקופים” אני ממשיך,

כי היום זה אני ומחר זאת יכולה להיות את או אתה.

 

כי כל ילד זכאי שכל הדלתות יהיו פתוחות בעבורו.

הוא יושב לידי משעין את גופו הקטן כנגדי,

מניח את ראשו על כתפי, מביט בי בעיניים הכחולות והגדולות

ואז אני יודע שממשיכים.

ממשיכים כי חייבים לנצח למען הילדים!

 

מנשה – אבא של נ’.