אין כמו לסיים את השבת ולהתחיל שבוע חדש

להבדיל בין קודש לחולי, חולי קטן של אחד הילדים, חולי המוסיף נופך משלו לשבוע שאני לתומי העזתי לתכנן.

התורנית השבוע היא בתי הגדולה שפינקה בחום בטמפ’ של מיחם, כאבי בטן , מצב רוח של יחידה קרבית לפני מבצע ולקינוח קיא קטן במיטת המעבר בשעות שלפנות בוקר.

מארבע וחצי בבוקר ועד 6 הייתי בכוננות, “אמא, מים”, “אמא, הבטן”, “אמא, מגרד לי”, “אמא, איפה את?”, כאילו לאן כבר יש לי להעלם בדירת 3 חדרים.

אני מדדה במסדרון הלוך ושוב, מלטפת, מחבקת, מתעייפת וממלצרת, מגישה מים “לא בבקבוק אמא, בכוס”.

לנסיכות חולות יש דרישות מדויקות

אם לא ממלאים אותן יש סיכוי גדול להקלע לסצנה קשה מטלנובלה טורקית המלווה באלימות קלה מצד הנסיכה.

בעודי מלטפת את ראשה הענוג, נחירות קלות ממלאות את החדר ומסמנות לי כי זה הזמן למנוסה לחדרי, אולי לא עלינו, אצליח עוד לנום לפני עלות השחר.

אני מסירה את ידי מראשה הקטן בעדינות ופתאום:”אמא תלטפי אותי עוד קצת”.

אני שמוקסמת מהרוך של אוצרי הטהור, ממשיכה ומלטפת… ומלטפת… עד שהיד כמעט ונדבקת לה לראש מרוב עייפות החומר בשילוב כוח המשיכה.

הנחירות חוזרות ומתעצמות

 זה מתחיל להרגיש כאילו בכלל ילדתי טרקטור קטן, יפה וטהור לפני 4 שנים.

זהו, אני מחליטה שזה עכשיו או לעולם לא ובשארית כוחותיי אני שואבת בטן ומנסה להתרומם לכדי עמידה, שני צעדים במסדרון ופתאום רעש מכיוון המיטה של הקטן, רעש רועם כאילו פתח בדו קרב של האבקות בסגנון  wwf והטיח מישהו אל עבר המעקה של הזירה.

אני עוצרת במקום, מאזינה לקולות הרקע בתקווה שייפסקו, מתלבטת אם לחשב מסלול מחדש ולחזור לזירה או להמשיך בנתיב הבריחה בדרך אל השינה המיוחלת.

חולפות להן עוד כמה שניות במסדרון ואני תוהה לעצמי כמה אמהות ואבות נמצאים כמוני באותו רגע במסדרון חשוך וחוששים לגורלם כאילו נמצאים באחת הסמטאות האפלות באיראן.

אני מחליטה לחזור על צעדיי אל עבר מיטת הקטן, שם מחכה לי העולל בישיבה, עצום עיניים, בוכה לו בכי קטן של חוסר שביעות רצון בעודו מחפש את המוצץ התלוי על דש בגד הגוף שלו.

מהפחד שחלילה יתעורר ויראה אותי, אני מתכופפת ומתחבאת קלות מאחורי שידת ההחתלה, מושיטה ידי בין שלבי המיטה, תופסת את המוצץ ומכוונת אותו אל פיו.

הפה הקטן והטהור תופס את המוצץ בשנייה ממש כמו דג הננעל על פיתיון והוא זורק עצמו בתשישות על הסדין הכחול ונרדם.

אני צועדת לחדרי וזורקת את גופי על המיטה שכבר איבדה את חמימותה כמו סמבוסק שנשאר עזוב על השיש, מתכרבלת לי ומנסה לחזור לחלום ההוא שחלמתי על עצי הקוקוס וחוף ים לבן.

שעה וחצי שינה מביאה עימה את הבוקר… שני ילדים… קופת חולים, רופא מקסים ובתי הטיגריסית מגנה בכל הכוח על שקדיה, משטח גרון… המתנה קלה… ובמקום החלום על הקוקוס קיבלתי מציאות עם מוקסיפן וסטרפטוקוקוס.

מוזמנות להכנס לעמוד הפייסבוק. 

ליהי.

הניקה לאחרונה 5:55


Sent from myMail for Android