חזרה מחופשה נטולת ילדים , חזרה לשגרה , חופשה בלי התינוק , חופשה בלי הילדים

חזרה לשיגרה… חזרה מהירה יותר מזאת שזכיתי לה באמת שאין, כאילו גלשתי במגלשת מים מהחופש הנשגב באילת ישירות לחופשת הפסח של מערכת החינוך ב”גרסת עבדים היינו”.

בתפקיד השפחה כמובן אני… ובתפקיד פרעה נבחרו שני שחקנים, בתי ובני, שפשוט לא הסכימו לוותר אחד לשנייה ורצו לרדות בי כל אחד בתורו.
“פרעה” הקטן בגיל הורס לכל הדעות, הורס ממתיקות, הורס שינה, הורס שלטים, הורס ספות, הורס כל מה שבא ליד ואני כמו בני ישראל במדבר… בונה מחדש, מסדרת, מרצה ובעיקר נתונה לחסדיו.
“פרעה” בגירסה הנשית, חוגגת עוד מעט 4 אביבים וכיאה למעמדה כבכורה בבית, היא מבינה כבר כמה כוח יש בידה… עוד לא פקחה את עינייה וכבר רודה בי לשטוף את פניה, לצחצח שינייה ולהגיש לה אקטימלי ומשהו קטן לאכול.

שמש שרבית מפזרת את קרניה על מתקן ייבוש הבגדים במרפסת ומסדרת לי באדיבותה קיפול כביסה לערב, שלא חלילה אתבטל לי על הספה.

שתי ציפורים חולוניות יושבות על המעקה ומצייצות ציוץ מונוטוני ואני מצידי ממהרת לצאת עם הקטנים לצפות במחזה ומתלבטת ביני לבין עצמי אם זה סוגר את הפינה של החי כיף, כחלק מפעילויות חופשת הפסח.
אפילו הפלייליסט של יוטיוב מראה את השינוי הקיצוני של החזרה מהחופשה…משיריו הישנים והענוגים של שלמה ארצי הישר לשיר הילדים “מי שטוב לו ושמח” הממוקם ראשון בליבו של בני אותו אני משמיעה לו כשלא טוב לו ולא שמח.
השמן הארומתרפי בריח היסמין שפינק את גופי במסאז’ בספא של המלון פינה מקומו לשמן הזית שהתיז על ידי בעודי מטגנת חזה עוף לעוללים.
חברה טובה מרימה טלפון ומציעה פעילות חוץ ביתית… על גבול החוץ גופית.. סיבוב במרכז העיר עם נגיעות של גינה ציבורית בצהרי היום.

אני מתזמנת לעצמי כמה זמן נשאר עד לתנומת הצהריים של “פרעה” הקטן

מחשבת את המסלול שהוצע ומאשרת הגעה בספונטניות מדומה.
שרב בחוץ… “פרעה” קטן בעגלה ו”פרעה” הגדולה צועדת לצידי… לא עוברות שתי דקות וכבר  מתלוננת על הדרך הארוכה… הרגל שכואבת והשמש הקופחת, תלונות אופייניות לבית המלוכה.

 

אני עוצרת, מגישה מים, מרטיבה את פניה, בודקת את טיב נעליה… במקביל “פרעה” הקטן זורק את בקבוק המים שמתגלגל במהירות לכיוון הכביש כמו צחוק בהופעת סטנד אפ.
אני ממהרת ועטה על הבקבוק כיאה לשפחה נאמנה… “פרעה” הגדולה כעוסה עליי כי עדיין חם לה, כאילו זו אשמתי ומבית השחי שלי יוצאות קרני שמש שמחממות את גופה.

ממשיכים לצעוד וכל צעד מלווה בטרוניה או התנשפויות המעידות על חוסר שביעות רצון מהאטרקציה שנבחרה

סוף סוף הגענו ליעד הנכסף, הגינה… שאפילו חמלה עליי ופינקה בפינות מוצלות.
הילדים מרוצים ומשחקים להם יחד… חברתי ואני מתחילות לשוחח אך כל שתי דקות השיחה נקטעת עקב דרישות הילדים למים…

נידנוד בנדנדה, קילוף קלמנטינה, פתיחת שקית הביסקוויטים, קינוח האף, הוצאת מגבון, סידור השיער,גישור במריבות, “אמא תגידי לה, היא עשתה לי נו,נו, נו”, “היא לקחה לי את הגומיה הורודה”, “היא אמרה שאני קטנה”, “היא לא נותנת לי להתנדנד”

ובין היתר גם עקב תפקידי כמאבטחת אחראית שלא מאפשרת הכנסת עצמים זרים לפיו של “פרעה” הקטן.

 

אז שיחה לא באמת התקיימה שם ונושאי השיחה שהתחלנו נשארו להם פתוחים באוויר הגינה כמו דפי אינטרנט בדפדפן המחשב הביתי.

 

לאחר שמיצינו את הגינה, ארזנו את מטלטלינו ויצאנו לעבר שתי תחנות נוספות שהבטחנו לילדים… ארוחת צהריים בפיצרייה השכונתית וקינוח בדמות ארטיק גיבורות על שטיפטף על הבגדים וסיפק עוד אתגר לג’ל הכביסה העייף.
הסתיימו האטרקציות, השעון מראה את השעה 15:00 ואני ממהרת להתקדם לכיוון הבית כי “פרעה” הקטן מראה סימני עייפות מובהקים ומוחי מתחיל להזות אפשרות לשנת צהריים משותפת…

 

חלפה לה אולי שנייה של תעופה בדמיון ו”פרעה” הגדולה החזירה אותי למציאות.

זאת בעודה ממשיכה במסורת התלונות לאורך כל הדרך שנמשכה רק שני רחובות אך הרגישה כמו המסע של בני ישראל במדבר..

. “חם לי”, “אני עייפה”, “אין לי כוח”…

כיאה לשפחה מותשת ונאמנה אני שוב עוצרת…

מרגיעה…שוטפת פנים… מחבקת…

מבטיחה שעוד רגע מגיעים ובלב מתפללת בכל הכוח לאלוהי ישראל שבמקום מן שיירד מהשמיים… בבקשה שיפרגן לי שנת צהריים.

מוזמנות להכנס לעמוד הפייסבוק. 

ליהי.

הניקה לאחרונה 5:55