» » בלוג » הבלוג » פוסט פרידה.
הבלוג זוגיות, אהבה,משפחה,גירושין

פוסט פרידה.

זה קצת טריקי להיות בלוגרית מוכרת וכשיש לך למעלה מ-200 אלף כניסות בחודש כשאת עוברת משהו שהוא כל כך אישי וכל כך כואב ומורכב כמו פרידה מבן הזוג שלך, זה קצת קשה לבוא ולשפוך את הבטן בפני כולם. אז יש כמה פוסטים שכתבתי שלא יפורסמו. אבל משהו בי מוכן היום להוציא את זה החוצה.

מי מביניכם שעוקב אחרי בחודשים האחרונים בוודאי שם לכמות הפוסטים האישיים שלי שהלכה והתדללה בתקופה האחרונה.

זה לא כי הפסקתי לכתוב. דווקא כתבתי. והרבה, רק שלא פרסמתי.

זה קצת טריקי להיות בלוגרית מוכרת וכשיש לך למעלה מ-200 אלף כניסות בחודש כשאת עוברת משהו שהוא כל כך אישי וכל כך כואב ומורכב כמו פרידה מבן הזוג שלך, זה קצת קשה לבוא ולשפוך את הבטן בפני כולם. אז יש כמה פוסטים שכתבתי שלא יפורסמו. אבל משהו בי מוכן היום להוציא את זה החוצה.

אני לא מתכוונת לתת יותר מדי פרטים על מה, למה, כמה ואיך כי זה מורכב וזה שלי ושלו.

לפעמים את מגיעה להבנה שזה פשוט כבר לא עובד. ולפעמים זה נורא קשה להסכים לראות את זה. להסכים לקבל את זה ולהבין שזה שם ואין כל כך מה לעשות כנגד זה.

כבר ניסינו שנים של טיפולים זוגיים, חופשות, להביא עוד 2 ילדות אבל משהו פנימי אמר לשנינו שהגיע הזמן לסיים את זה ולהמשיך הלאה.

אז מתוך כבוד לבן הזוג שלי, שהוא עדיין בעלי בתעודת הזהות אבל בחודשים האחרונים כבר לא כל כך, אני אשמור את כל הפרטים לעצמי.

אבל אני כן אספר ואשתף על מה שעובר עלי.

והאמת? זה הרבה פחות נורא ממה שחשבתי.

אנחנו פרודים לסירוגין בחודשים האחרונים ועכשיו זה הפך לסופי. כי משהו שם בתהליך הושלם והבשיל. כי משהו כבר צעק לי שאי אפשר יותר ושיש עוד הרבה מה לגלות בעצמי.

אני לומדת להכיר את עצמי מחדש.

חזרתי להיות אנרגטית ושמחה ופעילה.

השגרה עם 3 ילדים קטנים – ובכן, זה בהחלט אתגר אבל זה אפשרי.

נכון שיש ימים או ליתר דיוק לילות ששלושתם עוד עושים חגיגות ב-9 וחצי ואני לוקחת המון נשימות עמוקות כדי לא להשבר, אבל משתדלת להיות נוכחת ברגע. בכאן ובעכשיו.

אם צריך לארגן 3 ילדים לגן, זה מה שעושים עכשיו. אם צריך להכין אוכל, זה מה שעושים עכשיו. אם שלושתם חסרי מנוחה, יושבים ועושים איתם איזושהי פעילות כיפית . לחיות את הרגע. זה הסוד.

לא להסתכל יותר מדי קדימה כי אז אפשר ללכת לאיבוד.

לנסות להתעלם מהבלגן שיש בבית כששלושתם פה ולהבין שלא קורה שום דבר אם יש כלים בכיור ואם הבית לא מבריק.

לא לדאוג יותר מדי. לסמוך על עצמי שאני אסתדר. לסמוך על עצמי שאני אטעה. שלא תמיד אדע הכל או אעשה את הדבר הנכון.

לא להתפרק כשדברים לא מסתדרים כי יהיו עוד הרבה בלת"מים.

לזכור לקחת נשימה עמוקה כל פעם. לעשות צעד אחד קטן ביום. לוותר לעצמי.

לאפשר לעצמי לנוח בסוף היום ולא להמשיך לקרוע את עצמי ולעבוד ב10 וחצי בלילה כשאחרון השובבים נרדם (או ליתר דיוק השובבות כי יובלי באמת מלאך לעומת הבנות).

 

איך הילדים מקבלים את הפרידה?

ליובל קצת קשה. אני משתדלת לדבר איתו. לחבק, להיות שם בשבילו.

עצוב לו בעיקר. הוא לא כל כך מצליח להבין למה אמא ואבא נפרדים. הסברתי לו שזה כמו שיש לו חברים שהוא מאוד אוהב ולפעמים הם רבים כי הם לא מסתדרים , אז ככה גם אני ואבא שלו. שאנחנו נגור בנפרד ושכולנו נתרגל למצב החדש לאט לאט. אני מדגישה בכל שיחה כזו שאנחנו אוהבים אותו ואת האחיות שלו ושגם לנו עצוב אבל יותר טוב בנפרד ושזו בשום פנים ואופן לא אשמה של אף אחד ובטח לא שלו.

הבנות – קצת לא מבינות למה אבא שלהן לא ישן איתנו בבית. הן לפעמים קמות בלילה ומחפשות אותו וכל שנותר לי הוא לחבק ולהכיל אותן ולהבטיח שיבוא למחרת. בבוקר הן מתקשרות אליו ומדברות איתו וזה מרגיע. הן כבר התחילו להתרגל ואומרות לו "אתה הולך לבית של סבא וסבתא? " או כשהוא  מגיע הן כבר שואלות אותי "את הולכת לעבודה שלך?"

הבינו עניין די מהר.

כן. זה לא פשוט להתגרש כשיש ילדים.

במיוחד כשהם קטנים ולא כל כך מבינים אבל גם כשהם קצת יותר גדולים וגם לא כל כך מבינים.

כן הייתי רוצה שזה יהיה פשוט יותר. כן הייתי רוצה שנצליח לפתור את הבעיות בינינו אבל זה מרגיש שזה כבר לא עובד.

אני יודעת שניסיתי הכל. באמת ניסינו. ולפעמים זה פשוט כבר לא אמור לקרות.

ההתלבטות הזו של להפרד או לא להפרד ליוותה אותי לא מעט בשנה האחרונה. ולקחתי את הזמן לבחון כמו שצריך עד שקיבלתי החלטה.

אני בעצמי בת להורים גרושים ואני זוכרת כילדה את הזעזוע בכל פעם שהם היו נפרדים וכמה כעסתי עליהם. את השנים של לחיות בצל המריבות, של לקחת צעד הצידה ולהשתיק את עצמי כדי לא להפריע להם במאבקים שלהם. אז מנסה להבין את הילדים שלי ולראות את הדברים מנקודת המבט שלהם ולהכיל אותם כמה שאפשר..

משתדלת לא לעשות את הטעויות של ההורים שלי בפרידה שלהם.

לא להרעיל את הילדים, לדבר עליו שלא בנוכחותו בצורה מכובדת. וגם בנוכחותו עד כמה שאפשר אם כי אני מודה שחטאתי כמה פעמים בהתפרצויות כועסות אבל אני עושה המון עבודה על עצמי לזה. אני משתדלת להיות חזקה ליד הילדים. אם ממש קשה לי אז אני  נעלמת לשירותים או לחדר ובשום פנים לא בוכה לידם.
הם זקוקים לביטחון ממני, לידיעה שהכל בסדר ושזה שההורים שלהם נפרדים לא אומר שהחיים שלהם מתפרקים. שזה המצב אבל שמפה יהיה טוב יותר. אני יודעת שמתישהו עוד כמה שנים יובל יסתכל אחורה על התקופה הזו שבה היינו בהתכסחויות ויגיד לעצמו – וואלה, איזה יופי שהם נפרדו. באמת היה לא טוב כשהיו יחד.

אז כבר כמעט 3 שבועות  שאני שוב לבד איתם אחרי תקופה שניסינו שוב לעשות ביחד בתקופה של המלחמה אחרי 3 חודשי פרידה ודי מהר הבנו שזה לא ממש עובד ושעדיף לטובת כולם שנסיים את זה כאן ועכשיו ואולי אפילו נצליח קצת להשאר ידידים ולהמשיך ולכבד האחד את השניה מתוך כבוד ל-12 וחצי שנים שבהן היינו יחד.

גדלנו יחד, התבגרנו, השתנינו, ולפעמים השינוי לא בהלימה אז עדיף לשחרר.

 

ולא, זו לא החלטה של רגע.

קרוב לשנה שאני מחזיקה את ההתלבטות הזו ומנסה לעשות כל דבר אפשרי כדי להצליח להמשיך להיות יחד, להתגבר על עוד משבר. כבר עברנו כל כך הרבה יחד אז לא חבל? כבר יש לנו כל כך הרבה במשותף, זה כאילו שהוא חלק ממני. חלק שאני כבר פחות חיה איתו בשלום, אבל חלק ממני ללא ספק. שליש מהחיים שלי. חלק ממני.

החבר הכי טוב שלי. שהוא כבר לא.

 

וזה כואב.

זה תהליך ארוך של השלמה.

וזה לא פשוט.

וחבל לי באיזשהו מקום שאני מאבדת את החבר הכי טוב שלי רק שבשנתיים האחרונות כבר היינו הרבה פחות חברים והרבה יותר אויבים, כואבים, כועסים, פגועים פצועים ופוצעים.

אז אני כבר לא יודעת כל כך מה לכתוב או מה להגיד. זה לא פשוט ולא קל ולא ככה תכננתי בשום סנריו אפשרי בראש שלי במהלך השנים האחרונות.

צריך הרבה אומץ לקום ולעשות דבר שכזה. לצאת מאזור הנוחות ולקחת בחשבון שיהיה לא פשוט, אבל לשמור על נאמנות לעצמי לפני הכל.

לשים את עצמי בעדיפות. את האושר שלי.

עד לא מזמן אמרתי לעצמי שנשאר יחד "בשביל הילדים" . אבל הבנתי שזה לא יכול להצליח כשזה לא בשביל עצמי.

להשאר בשביל הילדים במערכת יחסים שבה כבר אין כל כך כבוד ויש הרבה כעס ומתח מעל ומתחת לפני השטח זה לא בשבילם. זה בשבילנו. זה להראות להם דוגמא לא בריאה למערכת יחסים שהם עתידים לשכפל בחיים שלהם.

וזה נהיה רע ולא יציב בבית

ואנחנו שוב ניסינו וזה לא עבד וזה לא יכול לעבוד כי אז כל דבר קטן מזעזע את המערכת ומערער את הכל ואז אני כל הזמן מוצאת את עצמי תוהה למה חשבתי שבאמת יהיה יותר טוב או שמשהו באמת ישתנה. ואת מבינה שזה כבר לא. ואת שוב מתאכזבת.

אז זהו.

נפרדים.

מניחה שהמשך התהליך כבר יתגלגל מעצמו.

משחררת באהבה.

הוצאתי.

עכשיו אני יכולה להמשיך לכתוב בבלוג. נפתח המחסום.

iw → he
אני
 

הגב

avatar
  Subscribe  
Notify of

תוכן מקודם

מוצרי טיפוח טבעיים לתינוקות

B&B – מבצעים באתר BOOKING

הדילים השווים באמזון

המופעים הכי חמים

נמאס לך להלחץ בכל פעם שאת צוחקת?

חנות משלכם בשופיפיי בעברית בחינם:

מערכת דיוור ועד 4 דפי נחיתה בחינם !

טיסות זולות לחול