Fetus and pregnant womanסיפור פטירתו ולידתו של זיו אריאל ז״ל                                                               22/1/13

יום שני 21/1/13 5:30 כל העולם מתעורר סביבי ורק אני רוצה לישון ולקום בעוד שבוע

הכל התחיל ביום ראשון 20/1/13 שעה 16:50 שבוע 37+3 אין תנועות עובר מאתמול בלילה. מתחילה להילחץ, אוכלת שוקולד, שוכבת על הצד וכלום
מתקשרת לאבי ואנחנו נוסעים לפרופ’ הנכבד שבודק ולא מוצא את המילים! “איפה הוא? למה הוא לא זז?” ושוב מזיז את המכשיר ומנסה לחפש אותות חיים ללא הצלחה..
אבי לא מעכל וחושב שמדובר בטעות! האולטרסאונד שלו שבור את תראי שבבית חולים הכל יהיה בסדר. מתקשרת לאמא שלי עוד בקופת חולים, לא מוצאת את המילים ורק מלשמוע אותי אומרת “הלו”נרעד, היא מבינה וישר מתחילה לבכות.
ההריון שלנו לא היה קל וכך גם הדרך להשגתו.

מגיל נעורים ידעתי שיהיו לי בעיות פוריות כיוון שיש לי שחלות פוליציסטיות מה שגורם למחזור לא סדיר.
לא חיכינו הרבה, חצי שנה לאחר החתונה התחלנו בניסיונות שהובילו אותנו להשריית ביוץ וטיפול בהזרעה תוך רחמית שאף הצליחה בניסיון הראשון!
כל כך שמחנו שהלך מהר וקל ללא עכבות מיותרים, ממש חוויה סוריאליסטית…
מהלך ההריון היה לא קל, היו לי בצקות מההתחלה וחסימה קלה של שלפוחית השתן שאף הובילה לאשפוז שגרתי.
לקראת השליש השלישי חוויתי צירים מוקדמים שפסקו לאחר מוניטור נוסף בבית חולים- זה קרה בשבוע 33 ומשבוע זה החלטתי ביוזמתי שאני נשארת בשמירה בבית.

אז ישבתי בבית עד היום זאת אומרת קצת יותר מחודש כדי לשמור ולהיזהר
בשבוע 35 פיצקי שקל בהערכת משקל 3 ק״ג של שלמות
כל כך שמחנו כשהצלחנו והגענו לשבוע 37 “יש! הגענו ליעד מכאן נותר רק ללדת!”

לא ציפינו למכה הזאת שהכתה בנו כרעם ביום בהיר..
עצוב לנו, כל המשפחה כואבת ובוכה ואבי ואני שבורים לרסיסים!
אני לא יכולה להסתכל על עצמי במראה מרגישה שנכשלתי ואכזבתי את כולם. בעלי היקר קשה לי להסתכל לך בעיניים ואני כל כך מצטערת!
בעודי כותבת מתחילים לי צירים מזוייפים כתוצאה מהשראת הלידה, כרגע הלב שלי כואב יותר.

יום רביעי 23/1/2013 השעה 6:20
אני לפני שחרור.
היומיים האחרונים היו כמו לחיות בחלום בלהות מבלי אפשרות להתעורר ממנו.
לאחר מנה נוספת  של פרוסטוגלידים (הורמונים שמזרזים לידה) שקיבלתי ביום שני בבוקר הצירים החלו להיות יותר משמעותיים, במהלך כל היום באו לביקור המשפחה הקרובה והאוהבת שתמכה בנו וחיזקה אותנו.
חשוב לציין לטובה את השירות הרפואי התומך שקיבלתי מצוות הרופאים והאחיות בבי״הח שבודדו אותי ועשו כל מה שאפשר כדי שלא אצטרך לסבול.
לקראת 19:00 היתה לי ירידת מים והצירים התחזקו, זהו הולכים לחדר לידה, הרגע שחששתי ממנו במשך תשעה חודשים קרוב מתמיד.
התחושה של ירידת המים הקשתה עלי מאוד, אלו המים שהגנו על זיו במשך כל ההריון, כמה שדאגתי, טיפחתי ואהבתי אותו.

קרן אחותי חיבקה אותי ותמכה בי, הבינה עד כמה שזה קשה לי ובכתה איתי. קיבלתי זריקת טשטוש כי הפתיחה היתה קטנה יחסית ולא רציתי להיות זמן ממושך בחדר לידה ולשמוע את כל הלידות סביבי אז משכתי עד כמה שיכולתי.

אבי הכניס אותי למקלחת כדי להפחית את כאב הצירים מה שלא כל כך עבד, מסכן שלי הוא גם היה כאוב ושבור ויחד עם זאת נשאר חזק בשבילי ודאג לי מאוד בכל התהליך.

בתום המקלחת החלטנו שהולכים לחדר לידה, הדרך לשם היתה כמו מסע צליבה! לא הפסקתי לבכות, לא יכולתי להשיר מבט או להרים את הראש, הייתי עם עיניים עצומות ודומעות, בוכה וכאובה שחושבת על לידת תינוקה המת, למרות שעד לפני יומיים היה מלא חיים, בעט והשתולל בבטן. כואב מאוד.
במהלך הדרך האינסופית הזאת לחדר לידה התחלתי לשמוע סביבי את יתר היולדות שילדו לשמחתן תינוקות בריאים, את שומעת את הצעקות ואת הדפקים של העוברים החיים והלב נקרע, נתלש מהמקום.

בדיעבד מסתבר שקרן ביקשה מהאחיות שיכניסו אותי כמה שיותר מהר לחדר הכי מבודד שיש וכך היה, בכל פעם ששמעתי צרחות של יולדת, שמתי אוזניות ושמעתי מוזיקה- זה עזר.
בכניסה לחדר לידה המתינו במקומם הרגיל עגלת תינוק ומשקל, ברגע שראיתי אותם נשברתי לרסיסים. צעקתי שכואב לי הלב, אבי ואני התחבקנו ובכינו הכאב היה קשה מנשוא, הצירים לא הזיזו לי. הלב שלי התנפץ. נשבר.
באיזשהו שלב נכנס המרדים וקיבלתי אפידורל, הזריקה לא כאבה והצירים שהיו לפני כן נסבלים הפכו ללא כואבים בכלל.
לקראת ארבע בבוקר הרופאה בדקה פתיחה ואמרה שאני גמורה, פתיחה ומחיקה מלאה. מתחילים לידה.
אבי המלאך שלי התעורר והתחלנו להכין את עצמנו לבאות. מרגע תחילת הלחיצות ועד לידתו של זיו עברו בערך 40 דקות נטולות כאבים, ללא צרחות עם ליוויו המחזק של בעלי המדהים! הלידה היתה קלה ובסיומה גיליתי שלא נקרעתי ולא נחתכתי למרות שמשקלו של זיו היה 4.070 קילו. ביקשתי לראות אותו, אם הייתי יכולה להדביק מזכרוני תמונה שלו הייתם רואים תינוק מושלם! תינוק עגלגל, יפה תואר עם רעמת שיער מסודרת הצידה במראה של בלורית עם תווי פנים ברורים ואף רחב כמו כפתור במרכז הפנים וגוף בריא עם קפלים של שלמות, נראה כל כך נינוח ושליו, פשוט ישן. ממש הזיו של החיים שלי.

נגעתי בו במצח, העור שלו היה רך, המגע היה נעים, נישקתי אותו במצח ונפרדתי ממנו אמרתי לו שלא אשכח אותו בחיים ותמיד יהיה לו מקום בלב שלי וביקשתי מאבא שלי שישמור עליו בגן עדן, אבי לא הפסיק לבכות, הרגע הכי קשה של שנינו בחיים שלנו, רגע שלא התכוננו אליו ולא דמיינו לעצמנו שנעבור.
התחבקנו חזק חזק, האחיות לקחו את זיו החוצה וזהו. נגמר. תשעה חודשים כלא היו, חלפו.

זיו הצדיק שלי העניק לי לידה חלומית, נטולת כאבים, מהירה וללא חתכים או קרעים. בתום הלידה, התפללתי ללידה כזאת שוב, הלוואי אלוהים שאחיו של זיו יהיו מושלמים כמותו בלידה, רק שיהיו חיים.
מכאן ההתאוששות הפיזית היתה קלה יחסית, המשפחה האוהבת תמכה בנו וחיבקה אותנו לאורך כל היום שלמחרת הלידה והינה עכשיו אני לפני שחרור, החיים שאחרי השקט, אחרי המוות. אבי ואני צריכים להתמודד עם יציאה ללא תינוק מבית החולים, כניסה לבית שמוכן בצורה מושלמת לזיו, בלעדיו.

ואיך אנחנו מסבירים לפונצ׳י הכלבה שחיכתה וציפתה לאחיה למה חזרנו עם ידיים ריקות?
צעד אחד קדימה ושני צעדים אחורה, החיים ממשיכים כסדרם ולנו אסור להיעצר, חייבים להמשיך ולהיאחז בזכרונות הטובים שזיו העניק לנו, ילד טוב של אמא, אני נפרדת ממך, שתדע שאמא ואבא שלך אהבו אותך ויאהבו אותך לנצח נצחים, שומרים לך תמיד פינה בלב ומחבקים אותך באהבה.

לילה ראשון בבית, מנסה לישון ולא מצליחה.