שבוע 36
צילומי הריון, כן או לא???
הנה עולה הדילמה הגדולה- הבטן כבר עצומה וגם אני- האם להנציח את הרגעים האלו כשהבטן חשופה? למה בעצם? מה זה ייתן לי?
בהריון הראשון שלי עשיתי צילומים אבל הם לא היו מקצועיים וגם לא היה מה לתעד- הייתי ענקית, עליתי כמעט 30 ק"ג, מה יש לצלם את כל השומן? אז המזכרת שלי משם היא גבולית, מצד אחד רואים תיעוד שאני ענקית, מהצד השני הוא לא כ"כ מפתה…
הפעם זה כבר שונה, אחרי שעשיתי הפקת לקחים והפעם עליתי פחות מחצי מהפעם הקודמת- אז אני עדיין ענקית אבל… לא צריך להנציח את הקסם הזה? את הבטן העצומה הזו? את פיצי שגדל בתוכי?
אז אזרתי אומץ וקבעתי עם דנה אופיר הצלמת המוכשרת והמקסימה.
היה לי ברור שזו חוויה אבל לא ידעתי כמה היא תהיה מעמתת.
הגענו לסטודיו. עד כאן הכל בסדר. עכשיו זה באמת קורה. צריך להתפשט, צריך לעמוד מול מראה ענקית ולראות את הכל- לראות את כל כולי ולאהוב את עצמי כדי שלא יהיה מאולץ. הנה זה מגיע- פעם ראשונה שאני נעמדת מול המראה ורואה את הכל- כל קמט, כל כפל, כל טיפת צלוליטיס ושומן וכל דבר אחר שפספסתי במהלך 9 חודשים שאני במירוץ החיים.
לאהוב או לא לאהוב, זו השאלה?
והתשובה כל כך לא חד משמעית וכל כך קשה לי להחליט, רק דבר אחד אני יודעת בוודאות גמורה- הגוף שלי, המכונה הנפלאה הזו שמייצרת ילדים שהם טעם החיים שלי- איך אפשר לא לאהוב? איך אפשר להסתכל עליו ולהגיד שהוא גדול, שהוא שמן, שהוא מכוער? הגוף שלי הוא נפלא- הוא מתכנן ומייצר בדיוק מושלם את אהבות חיי- את רומי ואת פיצי שעוד מעט ייצא. אז הנה, הגעתי לתשובה, אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותי, אני מאוהבת בילדים שלי.
והנה התשובה שחיפשתי כל כך- להצטלם, להנציח, לזכור את התקופה, להוקיר את היכולת להוליד, להוקיר את הגוף הגדול והנפלא שלי ולהוקיר את היכולת שלי להסתכל על הכל ולהגיד- אני גדולה ומאושרת (וגם קצת הורמונליתJ
אז לעיניכם בלבד, הנה כמה מהתוצאות המופלאות….
הגב