» » בלוג » הבלוג » בין חיים למוות – פרידה מסבתא לינדה
הבלוג

בין חיים למוות – פרידה מסבתא לינדה

בין חיים למוות

סבתי האהובה, נפטרה לפני יומיים.

סבתא לינדה.

סבתא שהיתה תמיד שם בשבילנו, אשה באמת מדהימה שזכיתי לקבל כסבתא שלי.

אני באה ממשפחה עירקית, סבתא שלי עלתה מעירק לפני המון שנים, הקימה פה בית עם סבא שלי שנפטר לפני 17 שנה בערך והיתה אישה כל כך דומיננטית בחיים של כל המשפחה והיא היתה סוג של דבק שמאגד את כולנו. בזמנים הקשים ובזמנים הטובים.

אצלנו במשפחה בכלל הקטע הזה של הביחד הוא מאוד משמעותי. זה משהו שלמדנו ממנה. ערך שבו המשפחה באה לפני הכל וזה הושרש בכולנו די עמוק, זה והנתינה ללא גבולות.

אני חייבת להודות שבמהלך השנים נתקלתי לא פעם בהרמת גבה וחוסר הבנה לנדיבות הרבה שלי, בכל תחום בחיים. כשאני אוהבת מישהו , אני נותנת מכל הלב ובלי להציב גבול. הרבה פעמים אנשים בטוחים שיש לי אינטרסים ומניעים שליליים מאחורי הדברים, אבל זה מה שלימדו אותי. לתת. לעזור, להיות שם בשביל האחרים. בין אם זו חברה שחולה ומפורקת שבאתי להעמיד לה סיר מרק על האש או כשחברה התקשרה בבכי באמצע הלילה ועזבתי הכל ובאתי להיות איתה או לצ'פר את הלקוחות שלי מעבר למה שהם אמורים לקבל. לתת. כי יש מספיק לכולם וכשנותנים הטוב חוזר אליך עם ריבית.

אני זוכרת בשנות הילדות  שלי שהיינו הולכים אליה הביתה לפחות פעם בשבוע, נפגשים כל המשפחה עם הבני דודים שלי, אנחנו ירדנו ושיחקנו למטה או ביחד בחדר בעוד אמא שלי ואחיות שלה ישבו עם סבתא שלי. הן עזרו אחת לשניה וגדלנו ממש ביחד וזה היה כל כך כיף. ממש חבל לי שלאחים שלי ולגיסים שלי אין ילדים שיוכלו לגדול יחד עם הילדים שלי כי זה ממש נחמד כיף הביחד הזה.

האמת שמאז שאני זוכרת את עצמי אנחנו גדוד, שבט, בלתי נפרדים. אין חג או אירוע שכולם לא באים. גם אם הולכים לעשות חג אצל המשפחה של הצד השני, הערב תמיד יסתיים כשכולם יחד בחינגה ורעש עד השעות הקטנות של הלילה, עם הילדים הגדולים והקטנים. ותמיד עם שולחן עמוס בכל טוב.. כי ככה זה אצלנו.

לפני שנה המשפחה שלנו חטפה טלטלה קשה ואיבדנו את רפי, הבן דוד הבכור שהיה גם כן דומיננטי מאוד במשפחה. הוא וסבתא שלי היו צמד חמד וממש נשמות תאומות.

הם נורא אהבו אחד את השניה ולפני שנה, בגיל 34, מחלה נוראית תקפה אותו והוא הלך תוך כמה חודשים די במהירות והותיר לכולנו חור גדול בבטן, בלב ובנשמה.

מאז שהוא נפטר לקח לנו כמה חודשים לחזור ולשמוח. החג הראשון בלעדיו היה נורא.

פשוט בכינו בלי הפסקה. זה היה בערב פסח.

ועכשיו, הסבתא היקרה שלי גם הלכה מאיתנו אחרי מלחמה קשה במחלת הסרטן.

גם איתה זה לא לקח יותר מדי זמן.

לפני 3 חודשים גילו לה אותו, הרופאים אמרו שיש לה כמה חודשים אחרונים ושתנסה לנצל אותם כמה שיותר. השתדלנו להירתם למשימה ולהיות איתה כמה שיותר, אני וכל המשפחה.

את החודש האחרון היא העבירה אצל אמא שלי, מה שהקל עלי לראות אותה קצת יותר עם הבנות, לתת לה רגעים אחרונים של אושר וסיפוק.

 לפני שבועיים בערך היה איזה יום שאמא שלי עבדה והייתי עם סבתא שלי עם הבנות. ישבנו ודיברנו והיא שיחקה איתן, היא עדיין היתה במצב טוב והרגשתי שהפעם ההיא היתה סוג של סגירת מעגל עבורי איתה ושזו הפעם האחרונה שנהיה רק שתינו, אני והיא בלי אנשים מסביב וניצלתי את הרגע עד תום כדי להגיד לה כמה אני אוהבת אותה ומיה ונוגה שיחקו איתה וזה היה רגע כזה של כיף, של ביחד. של פרידה ממקום אוהב.

מאז שאני זוכרת את עצמי השלום שלה כשנכנסים אליה הביתה היתה "בואי תאכלי". את רוצה שניצל? סטייק? קובה? אל תתביישי, אני אכין לך! ואם הייתי מגיעה לא רעבה היא היתה נעלבת. מבחינתה זו היתה הדרך שלה להגיד אני אוהבת אותך.

עם אוכל טעים שיש בו המון נשמה.

אישה פשוטה פשוטה של פעם אבל יש בה כל כך הרבה טוב ונתינה.

היא קיבלה את בעלי לפני 11 שנה בזרועות פתוחות עם המון אהבה. הוא איבד את סבתא שלו כשנה קודם והיא פשוט אימצה אותו ואהבה אותו כמו עוד נכד שלה. היתה דואגת לו לאוכל, לקפה, והוא מצידו מאוד עזר לה ואהב אותה כאילו היא היתה סבתא שלו.  אני  שמחה שזכיתי לכזו סבתא מדהימה.

בחודש האחרון היא התחילה לעבור טיפולי כימותרפיה שעשו לה ממש רע והתישו את הגוף שלה והביאו אותה למצב סיעודי.

פה כבר הרגשתי שהיא לא תשאר עוד הרבה זמן. כל השבועיים האחרונים היא ביקשה שנדאג לה לפאה לפני שהשיער שלה ינשור. תמיד היתה מאופרת  ומטופחת עם טבעות ושרשראות.

ובאירועים? כל הנצנצים והפאייטים.

אני זוכרת שכבר בחתונה שלי כולם נגנבו מהסבתא המדליקה שלי שהיא בת 60 ומשהו ומשתוללת על הרחבה עם אנרגיות שלא יביישו בחורה בת 20. כדי לתת לה נחת ביקשתי מהתקליטן לשים לה קצת שירים בעירקית והיא היתה בעננים.

אני יודעת שלא הייתי צמודה אליה כמו יתר בני הדודים שלנו אבל היא ידעה לאהוב כל אחד בדרך המיוחדת שלה כאילו שהוא היה הילד שלה. הרעיפה טונות של אהבה על כולנו ולימדה אותי המון על לאהוב ולתת באמת מהנשמה.

הערכים הללו עברו אצלנו בגנים.

אין מצב שמישהו מהמשפחה חולה או לא מרגיש טוב וכולם לא מתייצבים לעזרתו. ואם מישהו בבית חולים, מייד סבתא שלי היתה הראשונה להתייצב עם קופסאות של אוכל והיום אני מודה בלב כואב שלא תמיד ידעתי להעריך את זה אבל היום אני מעריכה.

אני רואה איך זה אצל אחרים ויודעת שאצלנו זה אחרת.

אני זוכרת שבהריון של יובל בקושי אכלתי משהו כי היו לי בחילות נוראיות ומה שהתחשק לי בעיקר היה הקובה סולת שלה ברוטב של גזר ודלעת. רק צייצתי על זה לאמא שלי ותוך כמה שעות הגיע אלי סיר מלא בקובות טעימות ברוטב.

גם בהריון של הבנות, אותו דבר.

גם כשחזרתי הביתה מהלידות, זה היה ברור שאמא שלי ואחיות שלה וסבתא שלי יבואו אלי הביתה עם החזרות מהבית חולים ויתקתקו את הבלגן, ישתלטו על הבית, סבתא שלי הרימה כמה סירים שיהיה לנו מה לאכול לכל השבוע. וככה היה עם כל אחת שילדה או היתה חולה. וזה הכל מנהגים וערכים שסבתא שלי הביאה מהבית והשרישה אצלנו עמוק.

ערכים שאני גאה לומר שאני היום מאוד מעריכה ומתחייבת לתת אותם גם לילדים שלי. בעלי גדל בסביבה קצת שונה ולפעמים הוא מתקשה להכיל את הנדיבות שלי לאחרים, אבל הוא רואה ולומד עם הזמן שככל שאתה נותן יותר, אתה מקבל יותר בחזרה. חוקי הקארמה..

ביום שבת האחרון מהצהריים המצב שלה התדרדר מאוד, היום גילינו בדיעבד שהגידול שהיה לה בריאות פשוט התפוצץ. אשפזו אותה בבית חולים. הודיעו לי ב10 בלילה ואני ידעתי שאני באה להפרד ממנה.

ידעתי שזהו. כבר באותו אחר הצהריים כשנפגשתי עם אמא שלי אמרתי לה שאני מרגישה שזה הסוף. שתתחיל להתכונן להפרד ותכין את האחיות שלה. היא ידעה גם אבל הדחיקה.

בערב כבר היה לי ברור שהיא לא מגיעה לבוקר.

ההתדרדרות היתה מאוד מהירה.

כשאני הגעתי ב10 וחצי היא היתה כבר בלי הכרה  אחרי שחצי שעה קודם רבה עם הרופאים והאחיות שיתנו לה לקום לעשות פיפי ושהיא לא מוכנה לעשות בחיתול. כזו היא סבתא שלי.

ואז נתנו לה קצת מורפיום להרגיע את הכאבים והיא שקעה בשינה שממנה כבר לא התעוררה.

עד 12 בלילה היא היתה מחוסרת הכרה אבל נלחמה. כל פעם שמישהו דיבר איתה הדופק שלה עלה ואני ואמא שלי שגם מתקשרות קצת בין היתר הרגשנו שהיא מפחדת ונלחמת ושקשה לה לעזוב. איך אפשר לעזוב כשכל כך הרבה אנשים אוהבים אותך וכשאת כל כך אוהבת אותם? כל הבני דודים שלי הגיעו, חלק מהאחים שלה גם באו. זה היה כל כך מרגש לראות איזה אישה אהובה ומוערכת היא ואיך כולם באו להתייצב לידה ברגעים האחרונים.

הרגשנו את חוסר השקט והקושי שלה לעזוב. בסביבות 2 בלילה ביקשנו מכולם ללכת כדי שהיא תנוח (למרות שהיתה בלי הכרה) ואני ואמא שלי תיקשרנו המון ושלחנו לה אנרגיות וטיפלנו בה שיהיה לה קל יותר לעזוב ולשחרר.

פשוט ראינו אותה וגם את בן דודה שלי שנפטר ואת סבא שלי שהיו איתה וחיזקו אותה.

קצת אחרי שכולם הלכו ביקשו מאיתנו להמתין בחוץ בזמן שרוחצים את המטופלים שבחדר.

אחרי חצי שעה פתאום היא קראה לי , ראיתי אותה, אמרה לי "בואי". קמתי לבד והלכתי לחדר וראיתי שהמדדים שלה של הדופק והחמצן מתחילים לצנוח.

טסתי החוצה, קראתי לכולם לבוא להפרד.

דודות שלי עדיין לא עיכלו כל כך שזהו. הן היו בטוחות עד לרגע האחרון שיקרה נס ופתאום היא תתעורר אבל אני ואמא שלי ידענו שזהו.

נפרדנו ממנה בבכי, אמרנו לה שאנחנו אוהבים אותה ומודים לה על הכל, ושאנחנו משחררים אותה עם המון אהבה ושזה בסדר לה ללכת.

עמדנו לידה וראינו איך לאט לאט היא מפסיקה לנשום ועד שהלב שלה נדם לגמרי לקח עוד כמה דקות.

עמדנו ליד מה שנשאר  מהגוף שלה שהיה כל כך צנום ורזה וחולה.

שלחנו הודעות לכל יתר בני המשפחה ודי מהר כולם התייצבו בחזרה. קראנו קדיש והלכנו.

אני ואמא שלי ראינו אותה שלווה, רגועה, שמצאה את המקום שלה ונפרדה בחיוך.

גם הלוויה היתה מאוד מרגשת. עשרות אנשים באו להפרד ממנה בדרכה האחרונה וידעתי שזה לא הסוף.

שאני אראה אותה ושהיא עדיין איתנו.

היום בבוקר הלכתי לבית שלה לשבעה. אמא שלי ביקשה שאביא לה את הבנות כי כולם נקרעים שם  מכאב לב

ועזרתי לדודה שלי לארגן ארוחת בוקר. אח"כ הגשנו לכולם והגשתי לאמא שלי חביתת ירק ואז אמרתי לעצמי,  אני אשים לסבתא חביתה בלי כלום בצד כי זה מה שהיא אוהבת ופתאום הבנתי שהיא לא איתנו וזה פשוט לא נתפס.

אני אצרף בהמשך סרטונים שלה. עד הרגעים האחרונים היתה כל כך מלאת חיים, אבל לפעמים אדם מסיים את התפקיד שלו ואמור להמשיך הלאה.

אני עצובה וכואבת אבל יודעת שהיא נפטרה מאושרת. לראות 7 נינים שלך, להנות מהם.

עצוב לי שמיה ונוגה רק טעמו אותה ולא יזכו לקבל את החום והאהבה שקיבלנו ממנה, אבל אני מתחייבת לעשות מה שאפשר כדי לשמר את המורשת שלה.

אתמול בערב היינו אמורים לנסוע לשבעה עם הילדים, ואמרתי ליובל שסבתא לינדה היתה מאוד חולה ושהיא נפטרה ועכשיו היא מלאך שעלה לשמים.

אז הוא אומר לי "כמו דוד רפי?" אמרתי לו כן, כמו דוד רפי.

והוא שואל " אז מתי היא תרד בחזרה? מתי רפי ירד?" אז אמרתי לו שהם כבר לא ירדו ושהם תמיד איתנו , שומרים עלינו ומגינים ,

ושהם אוהבים אותנו.

עצוב לי.

יהי זכרה ברוך..

 

הגב

avatar
  Subscribe  
Notify of

תוכן מקודם

מוצרי טיפוח טבעיים לתינוקות

B&B – מבצעים באתר BOOKING

הדילים השווים באמזון

המופעים הכי חמים

נמאס לך להלחץ בכל פעם שאת צוחקת?

חנות משלכם בשופיפיי בעברית בחינם:

מערכת דיוור ועד 4 דפי נחיתה בחינם !

טיסות זולות לחול