Home הריון ולידהלידהסיפורי לידה סיפור הלידה של אופק

סיפור הלידה של אופק

by אמא



סיפור הלידה של אופק 

יום ראשון ה 4/11/07 בשעה 23.00 לאחר כל היום הארוך של הטיולים והסידורים האחרונים נכנסתי סוף סוף להתקלח עם התרגשות בלב שמחר בבוקר אני צריכה להיות בשעה 9.00 בבה"ח על מנת לבדוק אם ישנה התפתחות ואולי להתחיל בזירוז כפי שהרופא שלי קבע בגלל שאני כבר בשבוע 41 .

בשעה 00.00 נכנסתי למיטה עם ציפייה למחר אך לישון לא הצלחתי בגלל כאבים והתכווציות ברחם שהיו כל כמה דק' ולכן החלטתי לתזמן ולראות כל כמה זמן יש לי ציר, לאחר שראיתי שיש ציר כל 5 דק' עגולות על השעון קראתי לבעלי וסיפרתי לו בגאווה ובתרועה שיש לי צירים כל 5 דק' ואולי לא נצטרך לעשות את הזירוז, בעלי ישר רצה לקום ולנסוע לבה"ח אבל אמרתי לו " חכה ממי, נראה לי יש עוד זמן" ( לא ידעתי עד כמה אני צודקת ) גם הצירים לא כל כך כאבו לי ולכן החלטתי לחכות בבית ולראות לאן זה מתפתח, בנתיים שלחתי את החצי לישון ואני ראיתי טלוויזיה, קיפצתי על הכדור והמשכתי לתזמן את הצירים .

בשעה 03.30 הכאב היה עדיין נסבל אך בגלל שעדיין היו צירים כל 5 דק' ובגלל שבשבוע האחרון הקטנה עשתה צרות במוניטור, לא רציתי לקחת סיכון והחלטתי להעיר את בעלי ולנסוע לבה"ח. 

יום שני 5/11/07 שעה 03.45 לפנות בוקר מגיעים לבה"ח וולפסון, מקבלת אותי האחות הנחמדה ובודקת פתיחה – איזו אכזבה פתיחה רק של 2.5 ס"מ האחות שולחת אותי בנתיים למוניטור ואומרת שנחכה אולי תהיה התקדמות כלשהיא כי בכל מקרה לשחרר אותי הם לא ישחררו כי אני בשבוע 41 . לאחר שעה במוניטור נצפו צירים סדירים אך אין התקדמות בפתיחה.

בודק אותי גם הרופא ושניהם מחליטים שאכנס לחדר לידה אנוח אעשה חוקן מקלחת טובה ואולי תהיה גם התקדמות, בעלי הנרגש והמפוחד קצת רוצה כבר לקרוא לאחותי שתבוא אבל אני אומרת לו שוב "חכה ממי נראה לי זה יקח עוד זמן " .

בשעה 04.15 נכנסתי לחדר לידה מס' 5 האחות באה עשתה לי חוקן ולאחר 10 דק' הללויה איזה התרוקנות כל הלחץ וכל הגוף מתרוקן ואני קצת מתחילה לעכל שאני בקרוב אפגוש את ילדתי, לאחר החוקן נכנסתי למקלחת וכמעט שכחתי לצאת ממנה מרוב מחשבות ודאגות מה יהיה? איך יהיה ? איך תעבור הלידה ?

בשעה 06.00 בעלי כבר לא יכול ומחייג לעזרה לאחותי היקרה ומודיע לה שאנחנו בחדר לידה עם פתיחה של 3 ס"מ ואני אומרת לו תגיד לה שלא תילחץ – יש עוד זמן ….

בשעה 09.30 בבוקר נכנס בחור עם חלוק לבן בשם אבי לחדר ושואל אם אני רוצה עיסוי בכפות הרגליים, כמובן שכולי בהתלהבות "כן כן בטח, באת לי מהשמיים" הוא ובעלי התחילו לעסות לי את כפות הרגליים ולגרום לצירים במוניטור ולנסות לזרז את הלידה שלא מתקדמת לשום מקום.

השעה כבר 11.00 בבוקר והפתיחה לצערי לא התקדמה נתקעתי עם פתיחה של 4 והחליטו לתת לי פיטוצין לזירוז ,עדיין לא ביקשתי אפידורל כי הבנתי שזה יכול לעכב לידה וגם הצירים עדיין היו נסבלים אז המתנתי עוד קצת למרות שקצת פחדתי להמתין כי אמרו לי שצירים עם זירוז כואבים יותר .

באיזהו שלב נראה לי בשעה 12.30 כבר לא יכלתי להתאפק יותר והייתי חייבת לעשות פיפי אך אסור לרדת מהמיטה בגלל הפיטוצין ולא רציתי קטטר כי אני בלי הרדמה ובלי כלום ולכן החלטתי לבקש כבר אפידורל כדי גם לא להגיע למצב שאני ממש אסבול ולמרדים יקח שעה עד שיבוא וגם כדי לעשות פיפי סוף סוף כי כבר ממש כאבה לי הבטן מרוב התאפקות .

המרדים הנחמד הגיע לאחר 15 דק' מאז שביקשתי , הזריקה עצמה בכלל לא כאבה – הרגשתי אומנם שמתעסקים לי בגב והכל אבל לשמחתי לא הרגשתי כאב או רצון לקפוץ או לזוז – גם המיילדת המקסימה עזרה לי והרגיעה אותי .

שהמרדים הלך צעקתי שוב לאבי שיחזור וימשיך עם הרפלקסולוגיה כי זה גם הרגיע אותי וזה גם עזר לי להתקדמות – אומנם היתה התקמות איטית אבל לפחות זה …

במהלך הרפלקסולוגיה אבי עשה לי מעין משחק כזה שגרם לי להתרכז בו ולא בצירים . ששאלתי אותו מה היה פשר המשחק אז הוא ענה לי – פשוט נתתי לך לחשוב על משהו אחר ולא על הצירים ועובדה שהגוף שלך כן יודע את העבודה שאת חושבת על דברים אחרים.

וכשאני חושבת על זה אז אולי באמת עדיין לא הייתי מוכנה ללידה ואולי באמת אני זאת שגרמתי לעיכוב הלידה כי הנפש שלי לא היתה מוכנה למה שקרב ובא  ….

בשעה 14.00 אבי הלך ואני כבר עם פתיחה של 5.5 בנתיים בשלב הזה אני מנסה להירדם מידי פעם ,אבל צעקות של נשים שילדו בחדרים ליד מעירות אותי ואני בכלל לא מבינה על מה ולמה הצעקות אם הן עם אפידורל ( אח"כ הבנתי ) קראתי תהילים, צחקתי ודיברתי עם אמא שלי בעלי ואחותי, אחותי גם החליטה שאני נראית נורא חיוורת והוציאה את תיק האיפור ואיפרה אותי כדי שאני אהיה יפה שהילדה תצא ולא תיבהל מאיך שאמא שלה נראית.

עד השעה 18.00 אנחנו מעבירים את הזמן, צוחקים, שרים ,רואים טלויזיה ,סבתא שלי ודודות שלי גם  באו להגיד שלום ובמהלך הזמן הזה שעבר משעה 14.00 כל פעם שבדקו אותי יש התקדמות של 0.5 בפתיחה וגם פקעו לי את המים על מנת לזרז את הלידה – וגם זה לא עבד.

בשעה 18.00 סוף סוף יש פתיחה מלאה אבל הילדה בספינה +2  ולכן עדיין מחכים עד שתרד ובנתיים אני מבקשת כמובן תוספת של אפידורל כי אני מרגישה את הרגליים ואת כל הכאבים של הצירים .

כמו כן בשלב זה כבר פיתחתי חום ולכן נאלצו גם לתת לי אנטיביוטיקה ואופטלגין כדי שחלילה החום הוא לא מזיהום ולכן בשלב זה כבר הייתי מעורפלת ולא הייתי אני. המיילדת אומרת לי שאולי אני אשיר לה ואדבר איתה והשיר הראשון שעלה לי בראש זה " קחי אותו לאט את הזמן העולם עוד מחכה בחוץ " כולם צחוקים ממני ומהשטויות שאני מוציאה מהפה ורק אני עדיין בבועה המעורפלת שלי .

בשעה 20.00 אין שום שינוי הילדה החמודה שלי לא עוברת את עצמות האגן והרופא שנכנס אומר לי טוב אנחנו ניתן לך עוד שעה אם אין התקדמות אז נאלץ לעשות קיסרי .

אני ישר בוכה " מה קיסרי? למה קיסרי? אבל עשיתי היפוך אצל ד"ר קנטי !!!!! לא רוצה קיסרי !!!! אני רוצה לידה רגילה !!!!!! "

והוא עונה לי אם אין ברירה נעשה קיסרי או ואקום –איך שהוא יצא המיילדת חייר המקסימה שהיתה בחדר איתי אומרת לי אל תדאגי לא תעשי קיסרי אנחנו נעזור לך להוריד אותה ונעשה מקסימום ואקום והיא ורופאה אחרת שנכנסה לחדר אומרות לי אנחנו נרצה לראות איך את דוחפת עם האפידורל ואם את דוחפת טוב .

בשעה 21.00 אני מתחילה ללחוץ והמיילדת והרופאה מעודדות אותי " כן כן את דוחפת מעולה , תמשיכי ככה " ובעלי מחזיק לי את הראש ומלטף אותי ואחותי מחזיקה לי את הרגל ובכל ציר אני ממשיכה ללחוץ ולדחוף לקקי לפי עידדון של המיילדת והרופאה בשלב הזה גם הרופא נכנס לחדר ורואה שאני דוחפת ומצליחה לגרום לילדה לרדת למטה לתעלה והוא מוותר לי על הקיסרי אבל לא על הואקום , בשעה 21.30 הרופא קולט את בעלי שהוא לא מסוגל להיות שם ומחליט להוציא אותו בטענה שיש יותר מידי אנשים בחדר ושיצא – אחרי שהוא יצא הוא אומר לי "בעלך לא נראה טוב והוא לא יעמוד בזה עדיף שיצא " פשוט הנהתי עם הראש כי בשלב הזה כבר לא תפקדתי , לא ידעתי כבר מי נגד מי ומה אני עושה שם בכלל ומה רוצים ממני …

אני זוכרת שהתחילו להלביש אותי בכל מיני בגדים  ירוקים כאלה  סטרילים ואמרו לי לא לגעת בזה וגם אני זוכרת שביקשתי שלא יחתכו אותי אבל לזה לא הקשיבו לי וכנראה שנרדמתי למשך כמה שניות כי אני זוכרת שקמתי וראיתי מלא ראשים מסביבי ( 4 רופאים 4 מיילדות ו3  סטאזרים ) ואת הרופאה ממולי עם מכשיר כזה ביד והיא מושכת וכולם צועקים לי "תלחצי כמו לקקי עכשיו , יופי יופי תמשיכי ללחוץ " ואני פשוט עושה כמו רובוט בלי רגשות ובלי מחשבה עושה מה שאומרים לי לא מבינה איפה אני ופשוט לוחצת וצועקת מכאבים כי הרגשתי הכל פשוט הכל והכי הרגיז אותי באותו רגע זה שאני צועקת מכאבים ולמה אני צועקת ???? הרי לפי כמה זמן שמעתי מישהי צועקת ואמרתי עליה אלוהים ישמור מזה הצעקות האלה ??? ממש חיה !!! ואח"כ אני בעצמי הייתי אותה חיה פצועה ומדממת שרק רוצה שהכאב הזה יגמר .

אני מבקשת רגע מנוחה לפני הלחיצה האחרונה ואז המיילדת חייר אומרת לכולם "רגע רגע שקט שניה תירגעו כולם – מסתכלת עלי ואמרת לי קחי נשימה ותלחצי שוב חזק בפעם האחרונה " באותו רגע אני קולטת את הרופא הקירח שעלה על המיטה שלי ואני אומרת לעצמי תלחצי בכל הכח ולוחצת את הלחיצה הכי חזק שאני יכולה ואז פשוט בשעה 22.00 במשקל של 3402 מניחים אותה עלי והמשפט הראשון שיוצא לי מהפה זה " סוף סוף יצאת !!!" 

לאחר מכן הכניסו את בעלי שהיה קצת בהלם אך מאושר וגם אמא שלי נכנסה וראתה את אופק, ניקו אותה עטפו אותה והביאו לי אותה לכמה שניות כי היו צריכים לקחת אותה לפגיה בגלל שהיה לי חום ולעשות לה בדיקות.

ב"ה עכשיו אני כבר אחרי ומרגישה הרבה יותר טוב ומתרגלת לרעיון שאני אמא !!!!!!!! 

אז בנות הפורום היקרות תודה לכולכן על כל העזרה התמיכה והעידוד במהלך כל תקופת ההריון , בזכות הפורום למדתי המון !!!

וכמובן תודה לבעלי היקר שעזר ותמך בי לאורך כל השעות (16 שעות) בחדר לידה ותודה למשפחתי החמה שעזרה לי ועוזרת לי עדיין – מה הייתי עושה בלעדיכם !!!


karin

You may also like

Leave a Comment